מצאנו גם פתרון לבעיית השירותים. באחת הפינות בחצר הנחנו סולם על שתי אבנים, והוא שימש לנו כאסלה. מצאתי בכפר ספר מתח אנגלי מרופט. הייתי קורא בו בשעה שעשיתי את צרכי, ואחר כך תולש את הדפים שקראתי ומשתמש בהם.
בכפר התנהלו חיים חברתיים ערים. גם הבנות ״שלנו״, כלומר חיילות הפלוגה, הגיעו לשם. הן היו איתנו עוד מימי הטירונות במחנה ״יונה״, נערות ששירתו עוד בחי״ש תל אביב יחד עם כמה מוותיקי הפלוגה. הן לא יצאו איתנו לקרב, אבל מילאו תפקידים שונים במחנה, וגם באו איתנו לבסיסים הקרביים. במיוחד אהבנו את ״שתי המירות״ - שתי בנות בשם מירה, ששירתו במטה הפלוגה.
בערך בתקופה ההיא באה פקודה להוציא את כל הבנות מהיחידות הלוחמות. הבנות סירבו להיפרד מאיתנו, וגם אנחנו התנגדנו לפקודה שרירותית זו. היינו משוכנעים שנוכחות הבנות בסביבה יוצרת אווירה יותר נעימה, פחות קשוחה. בינתיים הן נשארו איתנו.
לא התייחסנו אל ״הבנות שלנו״ כאל אובייקטים מיניים. הן היו באמת חברות.
לי, על כל פנים, לא היה אף רומן עם הבנות ״שלנו״.
לעומת זאת היה לי רומן עם לאה, מורה שנשלחה אלינו לג׳סיר כדי ללמד עברית. בימי ההפוגה התחילו להגיע אלינו יותר ויותר אנשי גח״ל (״גיוס חוץ לארץ״) כדי למלא את השורות הריקות שהותירו אחריהם ההרוגים והפצועים, וגם הפחדנים שחמקו לעורף.
לאה היתה בחורה צברית, תל אביבית, לא נערת זוהר אבל סימפטית ונחמדה. היא גם היתה האישה היחידה בסביבה ברדיוס של עשרות קילומטרים (מלבד ״הבנות שלנו״, כאמור). לא עבר הרבה זמן והתחלנו לישון ביחד ב״ארמון״. זה היה בלתי־אפשרי מבלי למרוח עלינו את הנוזל הירוק נגד הפרעושים, מה שהעניק לסקס שלנו טעם(וריח) משל עצמם.
בין האנשים החדשים שהגיעו לפלוגה היה אחד בשם מולכו, שנאמר עליו שהוא פושע. הוא היה טיפוס אמיתי - קשוח, מבוגר מרוב חבריו במחלקת המשוריינים. בערבים היו מפצירים בו לספר סיפורים מה״שטח הגדול״ ביפו העתיקה - אזור ידוע של העולם התחתון. אחד האנשים שהתרשמו מהסיפורים של מולכו היה יגאל מוסינזון, ששירת עדיין כקצין התרבות הגדודי. כל־כך התרשם, שכתב עליו מחזה שלם, שהפך מאוחר יותר גם למחזמר מצליח - ״קזבלך.
טוראי אחר בפלוגה היה חריג עוד יותר. באחד הימים בא אלינו אלוף בצה״ל ושובץ כנהג זחל״ם. שמו היה אליהו בן־חור, ובתפקידו הקודם היה ראש אגף