הצלמוות ונשארתי שלם, כאשר כל־כך הרבה חברים נהרגו ונפצעו. מי יודע מה יקרה מחר, אך לעזאזל המחר. חשתי את הרגע, כפי שלא חשתי אותו מעולם לא לפני כן(וגם לא לאחר מכן).
האושר הוא דבר חמקמק. אדם חש בו לרוב רק אחרי שזה נגמר. אתה עובר חוויה,
ורק כעבור ימים או שנים אתה יודע שאז היית מאושר. אבל באותו יום בחוליקאת ידעתי בזמן אמת, בשעת הווה, שאני מאושר.
ומה עם אותם אלפי הפלסטינים, שראיתי אותם ממרחק במשקפת, קטנים־קטנים, עוברים לאורך חוף הים, גברים, נשים וילדים, שנטשו את בתיהם ונמלטו דרומה, לחיי פליטים? האמת היא שלא חשבתי עליהם. החושים שלנו כבר היו קהים מדי, אחרי חודשי הקרבות ומראה ההרוגים.
לימים פגשתי פלסטינים שסיפרו לי על בריחת הוריהם מהאזור הזה. אני רגיל לשאול כל מכר פלסטיני חדש מנין באה משפחתו, ולא אחת נעניתי שהוריהם נמלטו מאחד הכפרים בסביבה. בכל פעם עלה לנגד עיני שוב אותו מראה.
מה היו מחשבותי הפוליטיות אחרי חוויות אלה?
ב־24 באוקטובר פרסם ״הארץ״ מאמר שלי תחת הכותרת ״ממלחמה לשלום״. עורכי ״יום־יום״, שפרסמו את רשימותי על הקרבות ועל הווי היחידה, לא חשבו שעיתונם הוא האכסניה המתאימה למאמרים פוליטיים רציניים. כשקיבלו ממני מאמרים כאלה הם העבירו אותם למערכת ״הארץ״. שם החליט גרשום שוקן אם לפרסמם.
הדבר נראה כפרדוקס,
כתבתי באותו מאמר,
אך עובדה היא שבשדה הקרב נפגשו העברי והערבי בפעם הראשונה ונאלצו על ידי המציאות להכיר כל אחד בקיום השני, לכל הפחות הכרה ״דה־פאקטו״. זו הפעם הראשונה הוברר גם לקיצוני שבערבים שיש בארץ זו עם עברי שהחליט לחיות את חייו העצמאיים, ושאי־אפשר עוד לסלק כוח זה. ואנחנו נאלצנו להבין סוף־סוף שאכן יש לאומיות ערבית של ממש... מהכרה זו מוליך רק צעד אחד למסקנה פשוטה לכאורה: מאחר שהמלחמה היא בין עברים לערבים, ייתכן רק שלום בין עברים לערבים...