...הפתרון היחיד העשוי לשים קץ למאבק ההיסטורי בין שני העמים הוא פתרון, שיסדיר את מדינת ישראל במסגרת גדולה יותר, שתקיף את כל המדינות ה״שמיות״ ותאפשר למדינת ישראל התפתחות בריאה, ומצד אחר תיתן לערבים את הערובה, שהתפתחות זו לא תביא בעקבותיה התפשטות אימפריאליסטית עברית על חשבונם...
העליתי רעיונות שונים לגבי מהותה של מסגרת כזאת,
החל בברית הגנה ואיחוד כלכלי וגמור בקונפדרציה של מדינות שמיות...
אך העיקר הוא:
הצורך באוריינטציה חדשה לחלוטין של המדיניות העברית: אוריינטציה על הסדר ישיר עם העמים הערבים עצמם.
זה היה רעיון מהפכני לגמרי, מכיוון שאז, ועוד הרבה שנים לאחר מכן, לא הכירה ישראל כלל בקיום העם הערבי הפלסטיני וראתה בכל העולם הערבי אויב. ממשלות ישראל השליכו את יהבן על המעצמות המערביות - בריטניה, צרפת וארצות הברית - ואילו השמאל תלה את תקוותיו בברית המועצות.
בסיכום טענתי שדרושה דרך ש״יש בה כדי להובילנו מתוך המבוכה הנוכחית של מלחמת־עד אינסוף, בצורה קרבות, הפוגות ושביתות־נשק, לקראת שלום אמיתי, שיבטיח את שאיפותינו הלאומיות במלואן.״
שורות אלה נכתבו בעיצומה של המלחמה, למחרת קרבות מרים. כשאני קורא אותן היום, אחרי יותר משישים שנה ותריסר מלחמות נוספות, כשהשלום רחוק יותר מאי־פעם, זה מעורר בי מחשבות נוגות.
אחרי האינטרמצו של מבצע ״עשר מכות״ שבה ההפוגה על כנה ואנחנו חזרנו
T
לכפר מנחם, לסיום הקורס.
מצב הרוח היה רציני. מראות הקרב היו טריים בזיכרוננו, וידענו שעוד מעט נהיה אנחנו אחראים לחיי בני אדם אחרים.
הנושא העסיק אותנו יותר ויותר. איזה מין מפקדים נהיה? האם נהיה דומים