לא לחינם הפצרתי באנשים שלי להתאמן ולהתאמן, מפני שבכל רגע עלולים לקרוא לנו לחזית. פתאום זה בא. החזית היתה ״כיס פאלוג׳ה״.
כיבוש המוצבים במבצע ״עשר מכות״ הביא לביתור החטיבה המצרית שחנתה לאורך כביש אשקלון־חברון. ״כיס״ זה הצטמצם עם כיבוש משטרת עיראק־סווידאן, ״המפלצת על ההר״. באמצע נובמבר נשאר רק כים קטן, שהשתרע לאורך כמה קילומטרים מפאלוג׳ה לעיראק אל־מנשיה, ובו, נוסף על החטיבה המצרית, גם כ־3,000 מתושבי האזור. לנצורים לא היה לאן לברוח, ועל כן לחמו כאריות. הם הדפו את כל הניסיונות לכבוש את השטח, ולשני הצדדים היו אבידות קשות.
הוסכם על הפסקת אש קצרה, כדי לפנות את גוויות ההרוגים המצרים והישראלים שנותרו פזורות בשטח. קראנו לרב סרן ירוחם כהן, שכונה ״הג׳ינג׳י״, מפני ששערו היה שחור כפחם. הוא היה תימני ממולח, שדיבר ערבית שוטפת, ממקימי המחלקה הערבית של הפלמ״ח. לכן נשלח לייצג את ישראל במשא ומתן על הפסקת האש. המצרים שלחו קצין צעיר בדרגת ביכבאשי (סגן־אלוף), גבוה ויפה תואר, שהציג את עצמו בשם גמאל עבד־אל־נאצר. בין השניים נוצרה ידידות.
באחת הפגישות היה עבד־אל־נאצר מדוכא. ״לא נצא מכאן חיים,״ אמר. המצרים היו מנותקים, לא היתה להם אפשרות לפרוץ מהכיתור, והם גם לא שקלו כניעה. ירוחם ניסה לנחם אותו ואמר לא: ״התעודד, גמאל. אתה תצא מכאן, ועוד יהיו לך ילדים!״
בהסכם שביתת הנשק ישראל-מצרים, שנחתם באביב 1949, נקבע שהחטיבה המצרית תצא מה״כיס״ ותחזור למצרים, על נשקה. אנשיה התקבלו בקהיר כגיבורים לאומיים. ירוחם התמנה כחבר בוועדה המשותפת, שהוטל עליה לפקח על קיום על שביתת הנשק. באחת הישיבות בישר לו עמיתו המצרי: ״לחבר שלך, ביכבאשי גמאל עבד־אל־נאצר, נולדה בת.״
ירוחם מיהר לקנות מתנה - בגדי תינוקת - מסר אותה לנציג המצרי וביקש להעבירה לנאצר. כעבור כמה ימים מסר לו המצרי את תודתו של עבד־אל־נאצר ואף הביא עמו מתנה ממנו - קופסת ממתקים מקפה ״גרופי״ הנודע בקהיר. על המשך היחסים האלה אחרי המהפכה שחולל במצרים עבד־אל־נאצר ב־1952 - בהמשך.
ב־28 בנובמבר, יום אחד לפני שמלאה שנה להחלטת עצרת האו״ם, נקראה הפלוגה שלי לתפוס את הקו מדרום לעיראק אל־מנשיה. התפקיד שלנו היה למנוע כל ניסיון של המצרים לפרוץ מן הכיס ולחבור לכוחותיהם, וגם למנוע ניסיונות להגניב להם בלילות שיירות של מזון מכיוון חברון.