כיזב, כזב) כפי שקראנו לסיפורים שלנו, שבהם שימשו האמת והדמיון בערבוביה. לא יכולתי לדעת שבשבילי יהיו אלה הימים האחרונים של המלחמה.
לקחנו ״חופש״ מהפקודים שלנו, שהיו כה קרובים וכה רחוקים. הוותיקים, כך נדמה לנו, קורצו מחומר אחר. כל אחד מהם היה טיפוס בפני עצמו, חובש כובע מיוחד לו, מאמין באמונות תפלות, מתגבר על בעיות בדרך משלו. היינו גונבים קופסת ריבה מהמטבח, מספרים בדיחות כדי לשבור את העגמומיות, רוטנים על המפקדים. ניצלתי את הזמן גם כדי לכתוב כמה סיפורים על החברים, שהופיעו בעיתון ונכללו לימים ב״בשדות פלשת״.
בעיקר נהגנו לרטון על המפקדים. נשלחו לנו אנשים שלא צברו את הניסיון הקרבי העשיר שלנו(עשינו חשבון שעברנו בין 50 ל־60 קרבות, סיורים ופעולות אחרות). גם המחלקה שלי זכתה במפקד חדש כזה, שניסה להוכיח לנו שהוא יודע את הכול. נשמרו אצלי שני מכתבים, המדברים בעד עצמם.
5.12.48.
אל: מג״ד 54.
מאת: טוראי אורי אבנרי, פלוגה ג׳.
הנדון: ירידה בדרגה.
אחרי שיקול רציני באתי לכלל מסקנה שאינני מוכשר למלא תפקיד של מפקד־כיתה בצבא ההגנה.
אי לזאת הנני מוותר בזה על דרגתי, והריני רואה עצמי מעתה טוראי פשוט בדרגה ובתפקיד.
אורי אבנרי.
במכתב השני נאמר:
אל: מפקד פלוגה ג׳.
מאת: טוראי אורי אבנרי.
הנדון: ידידתי מדרגה מ״כ.
בהמשך למכתבי מהיום למפקד הגדוד, בו הודעתי כי ויתרתי על דרגתי כרב־טוראי ותפקידי כמפקד־כיתה, הריני רואה את עצמי בינתיים כטוראי