בפלוגה ג', ובתור שכזה בלבד אמלא את כל התפקידים שיוטלו עלי.
לפי הבנתי איני מחויב למלא תפקידים שאינם לפי תפקידי ודרגתי הנוכחיים.
אורי אבנרי.
נ״ב: בהתאם להנ״ל, הריני סבור שאי־אפשר לחייב אותי להיות אחראי לחיי חיילים בקו החזית, והריני מסרב לקבל על עצמי אחריות זו. מובן מאליו שאני מוכן בכל עת לצאת לחזית כחייל־טוראי.
א.א.
אינני מצליח עכשיו בשום פנים לזכור מה גרם לי להתפרצות הזעם הזאת. ייתכן שזה היה בואו של המפקד החדש, שנראה לי בלתי־מתאים לתפקיד. אם כן, הוכח שצדקתי - בצורה שלא יכולתי להעלותה על הדעת מראש.
לא היתה תגובה על המכתבים. הנמענים פשוט לא הספיקו. האירועים הפכו אותם לבלתי־רלוונטיים.
8 בדצמבר היה יום רגיל. עד כמה שאני זוכר, זה היה יום די יפה. לא ירד גשם.
בצהריים חיפשו את שלום כהן, אבל לא מצאו אותו. היתה לנו תורנות חשאית. החלטנו שאין צורך בשני מ״כים נהדרים כמונו, ודי באחד מהם. סידרנו שנתחלף בינינו - אחד יסדר לעצמו נסיעה העירה, באמתלה של מסדר חולים או כאב שיניים, והשני יישאר ויפקד על שתי הכיתות שלנו. ואכן, ביום שלפני כן, 7 בדצמבר, ביליתי בתל אביב.
באותו יום, 8 בחודש, נסע שלום ל״טיפול שיניים״. התייצבתי אצל המ״מ וקיבלתי פקודה: לנסוע מיד ל״משלט הגיהינום״ ולהחליף את הכיתה הנמצאת שם. נגיע לשם בנגמ״ש (נושא גייסות משוריין). זה נשמע לי כטירוף מוחלט. חילופי המשמרות בעמדה זו בוצעו תמיד בלילה. להסתובב שם באור היום, תחת אפם של המצרים, היה רעיון אווילי, אם לא משוגע לגמרי.
אבל לא התנגדתי. מדוע? שאלתי את עצמי הרבה פעמים מאז. פשוט לא היה אכפת לי. אולי היתה זאת קהות חושים מסוימת. אולי סתם פטאליזם. ואולי לקיתי ביותרת יתר, אחרי שעברתי כל־כך הרבה פעולות ללא פגע. כמו כל חייל קרבי, הייתי בטוח שלי זה לא יקרה. מי שאיננו מאמין בכך, לא נשאר הרבה זמן בחזית. אספתי ארבעה אנשים מהכיתה שלי, אלה שהיו בעיני הטובים ביותר, עלינו