נתנו לי לשבת במיטה. אחר כך נתנו לי לקום. בפעם הראשונה יכולתי לבקר בחדר הגדול ולהכיר את בעלי הקולות ששמעתי עד כה רק מרחוק. יכולתי לישון.
מפעם לפעם תקפו אותי כאבי בטן. אז הביאו לי מתקן שלא ראיתי כמותו לפני כן ואחרי כן: מין קשת מעץ, שבחלקה הפנימי היו מותקנות נורות חשמליות. הן חיממו לי את הבטן, והכאב שכך.
במגירה ליד המיטה, ליד הכדור העקום, היתה קופסת בונבוניירה קטנה. הביאה אותה ידידה שבאה לבקר אותי כמה ימים אחרי הניתוח ולא ידעה שנאסר עלי לחלוטין לאכול. כשהבינה, נבוכה מאוד ואמרה שאוכל לתת את השוקולד לאחיות. אבל אני שמרתי את הקופסה אצלי, כסמל לאמונה כמעט דתית שיום יבוא ואטעם את מה שיש בה. עכשיו פתחתי את הקופסה, ובחרדת קודש הסרתי את עטיפת הכסף של שוקולדה קטנה אחת. זה היה נהדר, ובכל זאת חסרה לי ההתלהבות של הגשמת חלום. זה קרה לי הרבה פעמים בחיים: הציפייה להישג היתה חזקה מן ההנאה ממנו. אולי זו מין נכות: אני נהנה תמיד מן המאבק יותר מאשר מהצלחתו. הניצחון, כשהוא בא, נראה לי לרוב כמשהו חלול.
בהדרגה חזרו אלי כוחות החיים, ויחד עמם תשוקה גדולה לחיים. גם התשוקה המינית. במשך יותר משבועיים לא עלתה שום מחשבה מינית על דעתי. עכשיו היא חזרה. אני זוכר בדיוק את הרגע: אחות - נדמה לי ששמה היה כרמלה - עמדה כשגבה אלי והתכופפה מעל לפצוע במיטה שממול. ופתאום הרגשתי בהתעוררות מינית. זה היה נפלא.
האחיות היו מלאכים. כולן היו יפות בעיני, נהדרות. הן היו רגישות, אימהיות, באמת רחמניות. אולי זה רק נדמה לי, מפני שהייתי תלוי בהן בכל רגע ביום ובלילה. אך גם בדיעבד נדמה לי שהן היו באמת כאלה. באווירה של מלחמה, מול חיילים שנפצעו בקרב, גם לאחיות היתה הרגשה של שליחות. יכולתי בקלות להתאהב בכל אחת מהן.
אחרי ארבעה שבועות שוחררתי מבית החולים, בריא ושלם, ועברתי לבית ההבראה הצבאי הסמוך, בקיבוץ גבעת ברנר.
טוב, לא כל־כך בריא ולא כל־כך שלם. הכול יחסי. הייתי רזה מאוד - לא סתם רזה, כפי שהייתי תמיד(עד גיל 30, בערך), אלא בעל פנים נפולות וגוף שכולו עור ועצמות. לא יכולתי להתיישר, הלכתי כפוף כמו איש זקן. זה נמשך כמה חודשים (וחזר על עצמו כעבור חמישים שנה בדיוק, כאשר נותחתי שוב באותו המקום בגופי, בעקבות דימום במהלך הפגנת שלום).