31.1.49. יהושע ויעקב־ציון היקרים,
שמחתי מאוד לקבל את מכתביכם, בייחוד כשקראתי את דעתכם על חובותיכם החייליות. אין תפקיד יותר מסוכן ויותר מספק מאשר הצלת חבר פצוע. השארת פצוע בשדה היא הפשע הכי גדול שאני יכול לתאר לעצמי, הרבה יותר חמור מבגידה.
הפצעים שלי כמעט נרפאו, אבל לעולם לא אהיה מסוגל לעשות מאמץ גופני ניכר, ולכן אין סיכוי שאחזור לגדוד. משום־כך אני רוצה להגיד לכם כמה מילים, לא כמפקדכם לשעבר אלא כידיד וכחבר, ואני מבקש אתכם להעביר אותן לכל חברי הכיתה שלי לשעבר.
תמיד הצטערתי שהיה עליכם להצטרף אלינו לפני שהיתה לכם הזדמנות להכיר את הארץ ואת דרך־החיים שלנו. משום כך, מראה הארץ בעיניכם הוא בהכרח קצת מעורפל.
אבל אפילו במצוקות המלחמה (ושום חייל שראה את המלחמה כפי שהיא אינו יכול לחבב אותה!) עליכם לזכור: המטרה האמיתית של בואכם הנה היא לבנות את הארץ בשלום (מודגש במקור), להפריח את השממה בשלום [מודגש] ולבנות חברה שכולנו נוכל להיות גאים בה.
אנחנו יכולים להיות גאים על כך שעשינו את חובתנו כחיילים, אך הבה נזכור שמטרתנו האמיתית בחיים היא היצירה, לא ההרס. הבה נכין את עצמנו מבחינה נפשית לעבודה זו.
המשימה הראשונה שלכם תהיה להפוך נפשית לחלק של דורנו הארצישראלי [כמו שעשיתי בימי "במאבק״, השתמשתי באנגלית בשם ״פלשתינה״ במקום ״ארץ־ישראל״. זה היה הרבה לפני ש״פלסטין״ התקבל כשם החלק הערבי של הארץ.] שהוא למעשה אומה חדשה, ולהיות שותפים לתרבותנו ולשפתנו. לשם כך תהיה דרושה לכם הרבה סבלנות מול תסכולים, הרבה רצון טוב כדי לגבור על אי־הבנות.
אישית אני חושב שאנחנו, הארצישראלים, איננו מושיטים לכם די עזרה במשימה קשה זו. הרבה מן האשמה לכך מוטלת על השיטה החדשה של הצבא, ששברה את מסורת הרעות בין כל הדרגות ואת רוח החרות והמשמעת־העצמית הנאורה, שהפכו את גדודי ההגנה לאחד הצבאות הטובים ביותר בעולם ולנציג אמיתי של רוחנו הלאומית.
כפי שידוע לכם, אני והידיד שלי תמיד [הכוונה לשלום כהן] התנגדנו לשיטה חדשה זו והשתדלנו להוביל אתכם, למרות הכול, ברוח הישנה.