אני מקווה שבכך עזרנו לכם לצעוד את הצעדים הראשונים בדרך שלכם אל הרוח של ארץ־ישראל, שהיא הרבה יותר קשה מאשר הדרך לארץ־ישראל עצמה. אני מקווה מכל הלב שבסוף תהפכו כולכם לחלק אמיתי של הארץ, שותפים בעבודתנו הגדולה למען הקידמה והיצירה בשלום. !Au revoir (להתראות, בצרפתית).
כשאני קורא את המכתב עכשיו, אני שם לב לנימתו הפטרונית, שלא לומר המתנשאת. נימה זו היתה אופיינית אז לכולנו. היינו בטוחים שאנחנו יוצרים לא רק תרבות עברית חדשה, אלא גם אדם עברי חדש. היה מובן בעינינו שהעולים החדשים יצטרפו לתרבות זו ויהיו כמונו, כפי שהעולים הקודמים (וביניהם אני עצמי) הצטרפו אליה והשתדלו להיות ל״צברים״.
המשכנו להתכתב גם בשבועות הבאים. הם עברו לכתיבה בצרפתית, כדי להתבטא כראוי, והדברים נשמעו הרבה יותר מתוחכמים. הם התלוננו על המפקד החדש שלהם, שכנראה התייחס אליהם אחרת ממני, ועל אי־סדרים בגדוד. אבל בעיקר התלוננו על היחס לצפון אפריקאים בצבא ובארץ כולה. סימני האכזבה מהחברה הישראלית כבר ניכרו היטב.
בסופו של דבר, כל המתנדבים האלה עזבו את הארץ. יהושע טמסטט נעלם מעיני לגמרי. צבעוני היגר לארצות הברית, פתח בניו יורק מספרה מצליחה ואחרי פרישתו עבר לגור בפלורידה. במשך שנים ביקר אותי בחופשותיו בארץ.
ביליתי כחודש בבית ההבראה, והיו אלה ימים שקטים. המלחמה היתה רחוקה, והתקרבה לסופה. שיחקתי שחמט עם חייל צעיר שאיבד את עינו כאשר טיפל ברימון יד, פלרטטתי עם הבנות. אני זוכר אחת מהן, שכחתי את שמה, ששאלה אותי מה אני מתכוון לעשות לכשאשתחרר מהצבא. כשאמרתי לה שאני מתכונן להיות עיתונאי, היא נבעתה: ״עיתונאי לא מייצר כלום! עיתונאי עוסק רק במילים! אדם צריך ליצור משהו ממשי!״
באחד הימים לקחו אותנו לרחובות הסמוכה, כדי להצביע ל״אספה המכוננת״ (שהפכה לכנסת הראשונה). קיבלתי תעודת זהות מס׳ 39517 של מדינת ישראל. התגאיתי במספר הנמוך, נמוך אף ממספרי הצבאי(44410) והצטערתי כאשר במרוצת השנים הוסיפו לו כל מיני ספרות מלפנים ומאחור.
בלית ברירה בחרתי במפ״ם, שהיתה הקרובה ביותר לפלמ״ח ולמפקדי החטיבות הקרביות. אבל את דעתי האמיתית ביטאתי בסיפור שפורסם ב״יום־יום״(ושנכלל