אחר כך ב״בשדות פלשת״) על חייל ביום הבחירות, המתעב את כל המפלגות, הממשיכות בעסקים כרגיל כאילו לא קרה כלום. החוויה האדירה שעברה עלינו וששינתה אותנו במהלך המלחמה כאילו פסחה על המפלגות והעסקנים, שכאילו חיים בעולם אחר וממשיכים לדבר כפי שדיברו בעבר הרחוק, לפני שנה.
כששוחררתי מבית ההבראה העבירו אותי לטיפולה של חטיבת ״אלישע״, יחידת העקומים בשפתנו. היא היתה ממוקמת ב״מחנה יונה״ המוכר בשפת הים של תל אביב, אותו המקום שבו עברתי את אימוני הטירונות. כך הסתיים פרק זה בחיי במקום שבו התחיל.
גרתי שוב בבית וביקרתי מדי פעם ב״אלישע״, מרחק של עשר דקות הליכה, כדי לעבור בדיקות ומבחנים. בין השאר פגשתי שם את אוהלה הלוי, אשתו הראשונה של שייקה אופיר, שנקראה על שם תיאטרון ״אהל״, שם פעל אביה כבימאי. כשחקנית בלהקת ה״צ׳יזבטרוך של הפלמ״ח דרכה על מוקש ואחת מרגליה נקטעה.
כתוצאה מהבדיקות קבעה לי הוועדה הרפואית הצבאית נכות של 5% וסוג בריאות של ב־2. זה לא הספיק כדי להעניק לי תגמול חודשי.
לרומן שלי עם צה״ל היה עוד המשך קטן. אבא קובנר הגה רעיון: אני צריך להישאר בצה״ל ולקבל תפקיד של קצין הסברה גדודי. בעיניו זה היה תפקיד מקביל לזה של קומיסר פוליטי בצבא האדום, והוא רצה שבתפקיד זה ישמשו חיילים קרביים.
היססתי. מצד אחד רציתי להתחיל מיד בקריירה של עיתונאי. מצד שני, די קסם לי להישאר בצה״ל ולהפיץ בו את רעיונותי.
הוזמנתי לפגישה עם הקצין האחראי בצה״ל. זה היה יצחק ישר, אדריכל צעיר שבנה לימים כמה מן הבניינים היפים בעיר ובארץ. הפגישה התקיימה ב״בית רומנו״, על הגבול בין יפו ותל אביב, שבו שכנו כמה ממשרדי העורף של הצבא. בעיני החיילים הקרביים, בניין זה היה מושג ושימש מטרה להרבה בדיחות ודברי שטנה. גם אני כתבתי עליו שיר, שהסתיים במילים ״שועלי בית רומנו - הידד!״ את שאר המילים שכחתי. נאמר לי שאני מיועד להיות קצין ההסברה של גדוד 132 בחטיבת אלכסנדרוני.
כעבור זמן קצר הודעתי שאינני מקבל את ההצעה. בדיעבד אני תמה איך היו חיי מתקדמים אילו קיבלתי אותה. האם הייתי עושה קריירה צבאית? האם הייתי הופך להיות דובר צה״ל, או קצין חינוך ראשי? האם הייתי מגיע בסופו של דבר לדרגת אלוף, כמו כמה מבני השנתון הצה״לי שלי? האם הייתי מצדיק את הטענות של כמה מיריבי, שטענו שאני בעצם מיליטריסט בנפשי? למרבה המזל, עמדתי בפיתוי.