מקרים אלה ציננו, כנראה, את התלהבותו מהצבר הגרמני שמונה על ידו. באחד הימים קרא לי למשרדו והודיע לי שהחליט לחלק את כתיבת המאמרים הראשוניים בין שניים. השותף שלי היה אמור להיות ירושלמי בשם ד״ר ולטר גרוס - לא רק יוצא גרמניה, אלא גם בן צוויקאו - עיר הולדתו של שוקן עצמו (צוויקאו, אז בקרבת הגבול הפולני). הוא הסביר לי שגרוס הוא חייל משוחרר כמוני, ואפילו קצין, ששירת בדרגת סרן בחי״ם (״חיל מצב״) בירושלים. זה נראה לי מגוחך ומעליב. הייתי די שחצן, וככל החיילים הקרביים התייחסתי בהתנשאות לחי״ם שהיה ידוע בצה״ל כחיל הזקנים, נושא להתבדחויות.
היה ברור לי שזוהי למעשה הדחה, והצעתי לעבור לתפקיד אחר. מאז, ובמשך הרבה שנים, נכתבו המאמרים הראשיים על ידי גרוס, ששם העט שלו היה ״פולס״. שוקן מינה אותי לעיתונאי חוקר, שתפקידו לכתוב מאמרים על תופעות חברתיות שונות.
הצרה היתה שגם בתפקיד זה היתה ההתנגשות בינינו בלתי־נמנעת. פעם הציע שוקן שאחקור את מעמדם של ״הממונים על המחוזות״, יורשי קציני המחוז הבריטים. לדעת שוקן הם היו מיותרים לגמרי, ומוטב היה לבטל את התפקיד.
התחלתי לחקור, דיברתי עם כמה מן הממונים וגם עם ראשי עיריות, והגעתי למסקנה הפוכה. הדעה הכללית היתה שהממונים ממלאים תפקיד חשוב וחוסכים מאנשי הרשויות המקומיות את הצורך לרוץ בכל עניין גדול וקטן לירושלים. כתבתי מאמר ברוח זו. ערב הופעת הגיליון ביקרתי בבית הדפוס כדי לקרוא, כמו תמיד, את ההגהה בעצמי. נדהמתי להיווכח שהמאמר נהפך על פניו: במקום שכתבתי כן נאמר לא, ולהפך. שוקן פשוט ערך את המאמר ברוח הפוכה.
התקשרתי אליו בזעם. הוא היה מופתע, נראה שכזאת עוד לא קרה לו. הוא הציע להסיר את שמי מהמאמר. אמרתי לו שאינני מסתפק בכך, מכיוון שכל הנוגעים בדבר ידעו שאני הכותב. בסופו של דבר המאמר לא פורסם כלל.
הגענו למבוי סתום, ואז הציע לי שוקן תפקיד שונה לגמרי. הוא חשב להוציא לאור שבועון מצולם, בדומה ל״העולם הזה״ של קיסרי. שמו היה אמור להיות ״פנים״. לתפקיד העורך בחר בעיתונאי ותיק בשם יהושע יוסטמן, שכתב תחת שם העט יוסטוס (לימים עבד ב״מעריב״, ואחר כך מונה ליו״ר הצנזורה על סרטים ומחזות). הלה נראה לי בלתי־מתאים לחלוטין. לי הציע את תפקיד סגן־העורך. מכיוון שרצה להריץ את הרעיון במשך תקופת ניסיון ממושכת, הציע שאכין כתבות לדוגמה, שיפורסמו כאשר יחליט סופית על המיזם. לשם כך צירף אלי את הצלם פאול גולדמן.