זאת היתה בשבילי תקופת התמחות חשובה לקראת השלב הבא בחיי(שעדיין לא חלמתי עליו). גולדמן היה איש כלבבי - עיתונאי בלב ובנפש, צלם עיתונות מן הסוג שפרח בין שתי מלחמות העולם באירופה. הוא היה עולה מהונגריה, מבוגר ממני בכמה שנים טובות, וכבר רכש לו מוניטין. בין השאר צילם את גופות שני הסמלים הבריטים, שנתלו על ידי אצ״ל כתגובה על הוצאתם להורג של אנשיו. זה היה סקופ בינלאומי.
נהניתי לעבוד איתו. הוא לא ידע מעצורים במשימה עיתונאית, לא נכנע לשום סירוב ולא הרפה עד שהשיג את התמונה שביקש. כצלם אמיתי מהאסכולה הישנה, פיתח את תמונותיו בעצמו ובילה הרבה שעות במעבדה, עד שהחליט שיש בידו תדפיס מושלם. בימים ההם של תמונות בשחור־לבן מילאה התאורה תפקיד חשוב, והוא הקפיד עליה מאוד. הוא גם צילם את התצלום שלי שאני אוהב יותר מכל תצלום אחר שלי.
הכנו כמה כתבות, שהיו מהפכניות בימים ההם. המודל שלנו היה השבועון ״לייף״, השבועון המצולם החשוב ביותר בעולם. בין השאר עשינו כתבה על לידה הכתבה הראשונה בארץ שצולמה בזמן אמת בחדר לידה. (ייתכן שהחוויה המזעזעת הזאת השפיעה עלי באופן לא מודע כשהיה עלי להחליט אם ברצוני לגדל ילדים, אף שלא הייתי צריך ללדת אותם בעצמי.)
בסופו של דבר החליט שוקן שאינו מוכן לקחת את הסיכון הכספי הכרוך בהוצאת השבועון, ועבודתנו ירדה לטמיון.
נשארתי עובד בלי תפקיד. הייתי חבר מערכת של עיתון יוקרתי, קיבלתי משכורת טובה ולא עשיתי כמעט כלום.
תקופת הבטלה דווקא הועילה לי מאוד, מכיוון שנתנה לי את הזמן לכתוב את ספרי השני.
״שדות פלשת 1948״ הפך אותי לדמות פופולרית. הפכתי גם לחביב הממסד אותו הממסד, שהשמיץ אותי רק שנתיים לפני כן, בימי ״במאבק״, בכל השמצה אפשרית. יכולתי להיכנס לכל בית קפה ולהיות בטוח בקבלת פנים נלהבת. מנהיגים וסופרים חיבקו אותי. גם הבחורות נטו לי חסד מיוחד, וחיי המין שלי השתפרו באופן דרמטי, לעומת הזמן שלפני המלחמה. גברת אחת היתה ידועה בכך ששכבה רק עם אנשים חשובים. כשאימצה מאהב חדש, וזה היה תמיד די בגלוי, היתה זאת הכרה ציבורית בכך שאותו גבר ״הגיע״. הייתי גא מאוד בעצמי כאשר נכנסתי איתה לקפה ״כסית״.