הכרזנו על ״מבצע חלום״ - הקוראים התבקשו להודיע לנו למה הם משתוקקים, ו״העולם הזה״ התחייב לעזור להם להגשים את החלום. חיילת חלמה על סוף שבוע במלון פאר, צעירה ממעבדה על נסיעה לאילת. כתבות גדולות תיארו את ההגשמה.
בו־בזמן התחלנו בהתקפות על טאבואים גדולים. בכתבה על הממשל הצבאי, שהיה מוטל אז על האוכלוסייה הערבית, הפנינו את הזרקור אל מצב האזרחים הערבים. וכעבור שבועיים הוצאנו מהבקבוק את שד ההפליה העדתית. שבועיים לאחר מכן לא הופיעה על השער צעירה חיננית, כמו כמעט תמיד, אלא זעקה באותיות של דם, על רקע של מודעות־אבל צבאיות: ״העולם הזה מאשים!״ - התרסה על היחס למשפחות השכולות.
ראשי המדינה התקשו לעכל את הצרה החדשה הזאת. עיתון שאינו מקבל מרות, הפוגע בכל הקדוש והתוקף את ההנהגה הלאומית - כזה עוד לא היה.
ב־29 ביוני, חודשיים וחצי בלבד אחרי יציאת המערכת החדשה לדרך, אירעה ההתנגשות הבלתי־נמנעת.
בעת שירותנו בצה״ל השתכנענו ששירות החובה של הבנות מיותר לגמרי. רק מיעוט מבין המגויסות מילאו תפקידים חשובים, השאר פשוט ישבו, התבטלו, הגישו קפה וקישטו את לשכות הקצינים. הטרדות מיניות היו תופעות יומיומיות. הכנו כתבה גדולה תחת הכותרת ״האם גיוס הבנות מיותר?״
בהתאם לחוק הוגשה הכתבה לצנזורה הצבאית לביקורת מוקדמת. במקום אישור קיבלנו שיחה מאת דובר צה״ל (שנקרא אז ״קצין הקשר עם העיתונות״). הוא ביקש להיפגש איתי באופן דחוף במשרדו, במלון ״ריץ״ על שפת הים.
״מויש״ פרלמן היה אנגלו־סקסי, גבר בגיל העמידה בעל שפם אדיר, ואחרי דברי הנימוסים אמר לי בפשטות: ״צה״ל מתנגד לפרסום הכתבה. הצנזורה אינה רשאית למחוק אותה, ועל כן אתם מתבקשים לגנוז אותה מרצונכם החופשי.״
השבתי לו בשלילה. ואז שלף אולטימטום: ״אם תפרסם את הכתבה, צה״ל יטיל עליך חרם.״
אמרתי לו שכחייל קרבי לשעבר, אני חושב שצה״ל שייך לי לא פחות מאשר לרמטכ״ל. העורכים הקשישים של עיתונים אחרים מוכנים לעמוד דום כאשר קצין בכיר מדבר אליהם, אך אנחנו, משוחררי צה״ל, איננו רואים בצבא פרה קדושה.
פרסמנו את הכתבה. הרמטכ״ל, יגאל ידין, התפוצץ מזעם. במיוחד הרגיזה אותו התמונה שהתנוססה על חצי עמוד בראש הכתבה: חיילת יפה מסתרקת במשרד צבאי.
קיבלנו רשות לצלם במשרד צבאי ביפו. שלחו לצילום את החיילת היפה ביותר.