סקרי הקריאה השנתיים של איגוד המפרסמים הראו, בכל עשרות שנות קיומו של ״העולם הזה״ שלנו, כי זכינו בקהל קוראים אליטיסטי יותר מכל עיתון אחר במדינה, יומי או שבועי. ציבור זה התאפיין ברמת השכלה על תיכונית(דבר משעשע כשלעצמו, בהתחשב בעובדה שהעורך הראשי לא סיים את בית הספר היסודי) וכהכנסה גבוהה, והורכב בעיקר מתושבי השכונות היותר יקרות בערים.
זה החניף לנו - אך הצד השני של המטבע היה שלא הצלחנו לחדור לשכבות שהיו ידועות אז כ״ישראל השנייה״, העולים החדשים מארצות ה״מזרח״, תושבי שכונות העוני ועיירות הפיתוח. הבסיס הדמוגרפי של ״העולם הזה״ לא התרחב גם כשהציבור הישראלי הכפיל ואף שילש את עצמו.
הצטערנו על כך, וזה גם הרגיז אותנו. היינו העיתון היחיד במדינה שהעלה לתודעת הציבור הוותיק את היחס המחפיר לעולים החדשים. בספטמבר 1953 טבע שלום כהן בשער ״העולם הזה״ את הסיסמה שריחפה מאז על המדינה: ״דופקים את השחורים״. חשפנו בסדרת מאמרים (ארחיב בעניין זה בהמשך) את ההפליה הבוטה של המזרחים בכל התחומים. זה משך אלינו אש מכל הכיוונים, מכיוון שהציבור הוותיק והשאנן לא רצה לשמוע על בעיה כזאת. הוא היה משוכנע שעשה טובה גדולה למזרחים בכך שהביא אותם בכלל ארצה.
אבל הציבור המזרחי לא היה יכול להזדהות עם הרוח ה״ארצישראלית״ המובהקת שנשבה מעל עמודי ״העולם הזה״ ועם התרבות העברית החדשה שנוצרה בארץ. מלבד יחידים, שרצו להיות ״צברים״, נשארו רוב ה״מזרחים״ זרים ל״העולם הזה״ ולבשורות שהוא נשא. זה היה חלק מהתהליך שהביא לאחר מכן רבים מהציבור המזרחי אל חיק הליכוד.
היינו מודעים לבעיה, ובמשך השנים עשינו מאמצים גדולים להתגבר עליה. שלחנו כתבים לערי הפיתוח, פרסמנו סדרות על בעיותיהן - שום רבר לא עזר. גם לא כאשר כמחצית חברי המערכת היו ״מזרחים״, הרבה זמן לפני שעיתונים אחרים התקרבו לשיעור זה. אגב, גם הנשים הפכו לרוב במערכת שלנו הרבה זמן לפני שזה קרה בעיתונים האחרים.
כדי למלא את תפקידנו היינו צריכים להמציא שפה עיתונאית חדשה.
הקדשתי הרבה מאוד מחשבה ומאמץ לנושא הזה - לא רק בחודשים הראשונים, אלא במשך כל ארבעים שנות כהונתי כעורך.
״הסגנון הוא האדם,״ אומרים הצרפתים. ״המילים הן העיתון,״ הייתי מוסיף. הכתבה העיתונאית מורכבת ממילים, וטיב המילים קובע את התוכן.