היה עלינו להיפטר מהמליצות הנבובות ומהמילים הנפוחות ששלטו אז בתקשורת - בעיתונות הכתובה, ברדיו וביומני הקולנוע. ההנחיה שלי היתה: לכתוב במילים פשוטות, ענייניות, מדויקות. להשתמש בעברית טובה, נכונה ותקנית. לא להשתמש בסלנג, אלא כשמביאים בציטוט ישיר את דבריו של מי שמדבר בסלנג. לא לסבול שגיאות, גם כשהפכו לשגורות.
בקיצור: לאהוב את השפה, כשם שבעל מלאכה אוהב את מכשירי העבודה שלו.
אמנון דנקנר, שהפך לימים לאויבנו, אמר פעם ששפת ״העולם הזה״ היא ״שפה רזה ושרירית״. אהבתי הגדרה זו. בהדרגה התחילו גם שאר העיתונים לחקות את השפה שלנו, והיא הפכה לנחלת כלל התקשורת, כשם שסגנון הכותרות והעימוד שלנו התקבלו בתקשורת כולה.
מבלי להתכוון לכך הפך ״העולם הזה״ בית ספר לעיתונאים. כמה מחשובי העיתונאים, שעלו לגדולה בתקשורת, צעדו את צעדיהם הראשונים אצלנו.
מעולם לא ״לימדנו״. לא היו לנו קורסים. מי שלמד אצלנו, למד בעבודה המעשית.
זה פעל כך: כשבא אלי צעיר וביקש לעבוד אצלנו, שלחתי אותו להביא כמה כתבות לדוגמה. אם לא ידע היכן להשיג חומר, שלחתי אותו לבית המשפט, לסקור משפטים פליליים שגרתיים. יש שם תמיד חומר מרתק למדור שקראנו לו ״דרכי אדם״.
אם התברר שיש לצעיר כישרון, והיה לנו מקום להעסקת כתב חדש, קיבלתי אותו לעבודה. הוא נזרק למים, ונדרש לשחות בכוחות עצמו. אם הצליח, נשאר. (כל זה חל, כמובן, גם על הצעירות שבאו והתקבלו.)
זה היה באמת בית ספר. ביליתי עם הכתב החדש שעות, עברתי על כתבותיו, תיקנתי והסברתי. אלה שהצליחו הפכו תוך זמן קצר לכוכבים. תמיד העדפתי לקבל צעיר חדש לגמרי, חסר כל ניסיון, על פני מי שכבר עבד - ולדעתי קולקל - בעיתון אחר.
מוסד חשוב מאוד בתהליך הלימוד היה הטקס השבועי של ישיבת המערכת. הוא נערך בכל יום שישי, בהשתתפות כל חברי המערכת. תחילה עברנו על הגיליון האחרון, עמוד אחרי עמוד, כותרת אחרי כותרת, תצלום אחרי תצלום. ניתחנו כל כתבה, גדולה כקטנה, חשובה בטפלה, החל בפרשת שחיתות גדולה וכלה בקטע במדור הרכילות. עודדנו את כל הנוכחים להביע דעה, למתוח ביקורת, לשבח או לגנות. זה חל על המאמרים שלי כמו על כתבת אחרון העובדים.
זה יכול היה להיות מבחן די אכזרי, בייחוד לכתב חדש וחסר ביטחון עצמי. היו