שלא עמדו בזה ופרשו מסיבה זו בלבד. אבל זה היה תהליך מצוין של לימוד, יותר מכל שיעור באוניברסיטה.
עובדי המערכת התחלפו לעתים די קרובות. כתב חדש שבא מהרחוב הפך תוך שנה־שנתיים לכוכב במקצוע. עיתונים אחרים לטשו אליו עיניים והציעו לו משכורת הרבה יותר גדולה ושפע של הטבות, כמו נסיעות לחו״ל. בייחוד הצטיין בזה עורך ״ידיעות אחרונות״, דב יודקובסקי, שלקח מאיתנו את הכוכבים שלנו באופן כמעט שגרתי.
היינו, כאמור, עיתון עני. שילמנו משכורות הוגנות, אך לא יותר מזה. המשכורת שלי לא עלתה על זו של חברי מערכת אחרים, ונפלה בהרבה מזו שנקבעה על ידי אגודת העיתונאים. מי שאהב את עבודתו אצלנו יותר מכסף, נשאר, אחרים התפתו ועברו לעיתונים עשירים יותר. היו ביניהם שקמלו אחרי זמן קצר, אחרים הצליחו והפכו לכוכבים גם באכסניה החדשה.
יחסי עם דב יודקובסקי היו בעייתיים והפכפכים. הכרתי אותו בנסיבות די מוזרות.
באחד הימים התקשר איתי נח מוזס, בנו של המו״ל והבעלים של ״ידיעות אחרונות״, יהודה מוזס. בפיו היתה בקשה: יש לו קרוב משפחה, כך סיפר לי, ניצול שואה, שבא לארץ והתקבל לעבודה ב״ידיעות״. אולי אני מוכן לשבת איתו קצת ולהדריך אותו במקצוע החדש?
נעניתי, כמובן. קבענו פגישה במלון ״פארק״ ברחוב הירקון. הגיע לשם בחור צעיר, נמוך קומה, רזה, בעל חזות ״גלותית״(כפי שקראנו לזה אז). אבל הוא הקשיב בדריכות, ובהדרגה התחלתי לשטוח לפניו את כל מחשבותי על טיבו של עיתון יומי מוצלח. והיו לי מחשבות רבות על נושא זה.
העיתונים היומיים משעממים, אמרתי לו. הכותרת הראשית מספרת על נאום בכנסת או הצהרה של שר החוץ הסובייטי באו״ם. את מי זה מעניין, לעזאזל? יש רצח במרכז תל אביב? שים אותו בכותרת הראשית. סקנדל בחברה הגבוהה? כנ״ל. שאל את עצמך: מה מעניין את השכן שלי באמת? מה יניע אותו לגשת לקיוסק ולקנות את העיתון? לך לפי זה.
ישבתי שעות, והבחור הצעיר הקשיב. מדי פעם הציג שאלה, שהעידה עליו שהוא מבין את דברי. זה גרם לי, כמובן, להתרשם שהוא אינטליגנטי, ולהמשיך בחשיפת רעיונותי.
והוא אכן קלט. בחודשים הבאים הפך דב יודקובסקי לעורך בפועל של ״ידיעות אחרונות״, והעיתון הגשים את כל העצות שלי. הוא הפך לעיתון סנסציוני, ובהדרגה צמצם את הפער העצום בינו לבין ״מעריב״ (בשנות ה־50 הראשונות, תפוצת