האזרחים בלי הבדל של לאום, עדה, מעמד חברתי ומגדר. הניגוד בין שני הדגמים האלה, בין מדינה למדינה, נגע לכל תחומי החיים, ולכן ביקרנו את המשטר הבן־גוריוני בכל התחומים. אבל נקודת המוצא שלנו היתה חיובית, ולא שלילית. התנגדנו למציאות הקיימת מפני שראינו בעיני רוחנו מציאות אחרת.
האסטרטגיה שלי היתה לזהות את הדגם החלופי של מדינת ישראל עם הדור החדש, עם החיילים הקרביים של המלחמה, עם מיתוס הצבר, כדי לקומם את דור תש״ח כולו נגד שלטון בן־גוריון ובני דורו. זה היה המשך ישיר לאסטרטגיה של קבוצת ״במאבק״.
גם במבט לאחור אני חושב שהשפעת בן־גוריון על אופי המדינה החדשה היתה עצומה. הוא הניח את הפסים שעליהם מתנהלת המדינה עד עצם היום הזה. לכן הפכתי מהרגע הראשון לאויבו המושבע.
אחרי שורה של קרבות מגע קטנים, כמו ההתנגשות עם הרמטכ״ל בעניין גיוס הבנות והאשמת משרד הביטחון בקיפוח המשפחות השכולות, בא הקרב הגדול הראשון, שזעזע את אמות הספים של המדינה.
בנובמבר 1951 פרצה שביתה של ימאים. היא התחילה כסכסוך מוגבל: אלף הימאים בצי הסוחר הישראלי דרשו להקים איגוד מקצועי משלהם במסגרת ההסתדרות הכללית, כדי להשתחרר מ״מועצת פועלי חיפה״, שמשלה בהם באמצעות עסקן ממונה שמעולם לא היה ימאי.
תביעה זו נגעה באחד ממרכזי העצבים של המשטר. ההסתדרות היתה אז מוסד אדיר כוח. לפני קום המדינה היא שימשה כמכשיר הכפייה העיקרי של ״המוסדות הלאומיים״. היא שלטה בשוק העבודה ובמערכת הבריאות, והיתה בעצמה המעסיק הגדול ביותר במדינה. חברות ענק בכל תחומי הכלכלה היו שייכות לה. עם קום המדינה היא לא העבירה את סמכויותיה הכאילו ממלכתיות לידי המדינה, ובמשך שנים רבות המשיכה להיות מכשיר רב עוצמה בידי בן־גוריון - שהוא עצמו היה בעבר המזכיר הכללי של ההסתדרות.
הימאים לא הבינו, תחילה, שהם מתגרים באריה. כשכפרו במרות ההסתדרות, הכריזו למעשה מלחמה על השלטון במדינה, מבלי להבין זאת ומבלי להתכוון לכך. בתמימותם חשבו שהם בסך הכול עומדים על זכותם הטבעית לבחור בנציגות שלהם מול המעסיקה שלהם - חברת צי״ם - שהיתה גם היא שייכת להסתדרות.
הבנתי מיד שהשביתה תגיע לממדים שהשובתים עדיין אינם חולמים עליהם. נסעתי לחיפה, דיברתי עם נציגות השובתים והבטחתי להם תמיכה ללא תנאי.