על פניהם. אמרתי לשפירא: ״על סמך עדותה של הגברת סופר לא הייתי מרשיע אפילו כלב.״
לא פרסמתי את הסקופ, והחקירה אכן העלתה שטענת סופר היתה חסרת שחר.
הרבה שנים לאחר מכן הזמין אותי שר הביטחון עזר ויצמן וגילה לי בסוד שישראל מוכרת לסין הקומוניסטית ציוד צבאי בסכומי עתק. אם יפורסם הדבר, אמר, עסקות אלה יבוטלו מיד. ״ועדת העורכים הסכימה שלא לפרסם, ואני מבקש זאת גם ממך.״ מכיוון שתמכתי מאוד ביצירת קשרים בין ישראל לסין, בניגוד למדיניות ארצות הברית, הסכמתי.
הצייתנות של הוועדה לא הפכה את בן־גוריון לחובב העיתונות. הוא בז לה מעומק לבו. פעם אמר על עורכי שני הצהרונים, אריה דיסנצ׳יק מ״מעריב״ והרצל רוזנבלום מ״ידיעות אחרונות״: ״אחד מהם טיפש והשני נחש!״ התלוצצו אז שרוזנבלום רץ ברחוב וצעק: ״אני נחש! אני נחש!״
בכל שנות קיומו של ״השבועון המסוים״, היחסים שלנו עם העיתונות הכללית היו מתוחים, בלשון המעטה. עורכי העיתונות שנאו אותנו, את הסגנון העיתונאי החדש שהנהגנו, את החוצפה שלנו. הם השתדלו בכל כוחם להתעלם מעצם קיומנו ולהעלים את הסקופים שלנו. פעמים אינספור העתיקו את הגילויים שלנו מבלי להזכיר כלל את המקור. אינני זוכר בכל ארבעים השנה ולו ידיעה אחת המשבחת את ״העולם הזה״. אם כתבו עלינו בכלל, היו אלה כמעט תמיד השמצות.
דוגמה אופיינית: כאשר התפוצצו ב־1955 הפצצות במשרד ובדפוס שלנו, כתב עזריאל קרליבך, עורך ״מעריב״, שאנחנו הטמנו אותן בעצמנו, כדי לזכות בפרסום. כפי שכבר סיפרתי, עניתי במאמר ארסי תחת הכותרת ״המקצוע: נבל״. למחרת פרסמה אגודת העיתונאים גינוי חריף - לא על הטענה השערורייתית של קרליבך, אלא על התגובה שלי.
חברי מערכת ״העולם הזה״ לא התקבלו, כמובן, לאגודת העיתונאים, וגם לא ביקשו להתקבל.
האיבה הקיצונית ביותר נגד ״העולם הזה״ שררה ב״שירות הביטחון הכללי״, שנקרא אז ״שין־בית״. (אחרי שהכינוי הזה הפך לשם גנאי, לא מעט תודות לנו, התחיל הארגון לקרוא לעצמו שב״ב.)
קיום ה״שין־בית״ נשמר בסוד כמוס. הצנזורה מחקה כל רמז לעצם קיומו. עוד יותר סודי היה קיומו של מי שעמד תחילה בראש ה״שין־בית״, ואחר כך מונה גם לראש המוסד ונוסף לו התואר ״הממונה על שירותי הביטחון״.