הדברים התחדדו כאשר התחילו הפצצות להתפוצץ במערכת ובבית הדפוס שבו הודפס השבועון, וכאשר נשברו אצבעות ידי בהתנפלות עלי. חשבנו תחילה שה״שין־בית״ הוא האחראי למעשים אלה. החשדות האלה לא התאמתו, אך היינו בטוחים שה״שין־בית״ יודע מי המבצעים ומעלים עין. עובדה היא שמעולם לא הועמד איש למשפט על פשעים אלה.
בקיץ 1956 הנחית ״איסר הקטן״ את מהלומת המחץ שלו, שנועדה לחסל אותנו אחת ולתמיד.
הוא ידע, כמובן, שעקב אכילס שלנו הוא כלכלי. אחרי שקנינו את השבועון מידי קיסרי, נשארנו למעשה בלי הון חוזר. חיינו מהיד אל הפה. החרם הכלכלי שהטיל עלינו הממסד מהרגע הראשון מנע צבירת רזרבה כספית. לא קיבלנו מודעות מהמשק ההסתדרותי האדיר דאז, וגם לא משום מפעל ממשלתי.
במוחו של איסר עלה רעיון גאוני: להוציא שבועון מתחרה, שיהיה משופע בכסף ושיקבל את כל הסקופים מהממשלה, מערכת הביטחון והשירותים החשאיים. בהשוואה אליו ייראה ״העולם הזה״ עלוב ומסכן, קוראיו יעזבו אותו בהמוניהם וינהרו אל השבועון החדש. הפי אנד.
לא נשמע כדבר הזה בעולם הדמוקרטי: הוצאת עיתון מטעם המשטרה החשאית כדי לשבור כלי תקשורת אנטי־ממסדי. גם זה היה חידוש ישראלי.
אחרי מסע פרסום יקר בעיתונים ובבתי הקולנוע, הופיע ב־1 באוגוסט 1956 הגיליון הראשון של ״רימון״. שערו הודפס בצבעים, לוקסוס שלא יכולנו אז להרשות לעצמנו, והשבועון כולו הודפס על נייר איכותי יקר. בהשוואה אליו נראה גיליון ״העולם הזה״, שהודפס כולו על נייר עיתון גרוע ובשחור־לבן(מלבד הצבע האדום של השער) בעלון עני ועלוב.
מה שאיסר לא הבין הוא שדווקא חזותו הצנועה של ״השבועון המסוים״ היתה אחד ממקורות כוחו. הקוראים שלנו ידעו שאנחנו מוחרמים, שהממסד לוחם בנו בכל האמצעים, שעצם קיומנו תלוי במכירת הגיליונות בקיוסקים. זה חיזק את האמינות של מלחמתנו והידק את היחסים בין הקוראים לבינינו.
פעם אמר לי בוטרוס בוטרוס־ע׳אלי, שר החוץ בפועל של מצרים, שהמומחים הישראלים לעניינים ערביים ״יודעים את הכול ואינם מבינים כלום״. זה היה נכון גם לגבי המהלך הזה של ה״שין־בית״: הם פשוט לא הבינו את הקשר בין ״העולם הזה״ וקוראיו, קשר משפחתי שהיה כמעט מיסטי. אינני חושב שהיה בעולם אח ורע לקשר כזה בין עיתון המוני וקוראיו. ״העולם הזה״ ביטא את רחשי לבם, הביע את דאגתם