למדינה ואת הביקורת הנוקבת שלהם עליה. ובעיקר: הוא דיבר בשפת הדור הצעיר, שיקף את אופיו וגילה את האופנות המתחלפות של החברה הישראלית (ובעיקר התל אביבית).
את היחס הזה לא היה אפשר לקנות בכסף, בנייר איכותי ובצבעים. הרעיון כולו היה אבסורדי.
ידענו, כמובן, מיד מי עומד מאחורי הניסיון הזה. היו לנו די והותר מקורות בתוך הממסד, שהזהירו אותנו מראש. בדיעבד אושרו כל החשדות שלנו. משה שרת, שר החוץ והאיש מס׳ 2 בממשלה, דיווח ביומנו (שפורסם כעבור הרבה שנים) ששבועיים אחרי הופעת השבועון נערכה בביתו ישיבה, בהשתתפות ראש המוסד איסר הראל וראש ה״שין־בית״, עמום מנור, כדי לדון על ״רימון״. המטרה, לפי שרת, היתה ״להכות את ׳העולם הזה׳.״
אבל מטרה זו הוסוותה היטב. השבועון החדש התיימר להיות עצמאי, ללא פניות פוליטיות. סיסמתו ״עצמאי, שקול, מראה הכול״ נועדה לחקות את סיסמתנו, שכבר הפכה אז למטבע לשון: ״בלי מורא, בלי משוא־פנים״. במשך כמה חודשים אף הצליח ״רימון״ לשמור על חזות תמימה זו.
לשם הסוואה הקים ה״שין־בית״ חברה בשם ״עין וספר בע״מ״, שהופיעה כמו״ל. בראשה עמד דן טנאי, ידידו ואיש אמונו של איסר. אחיו, שלמה טנאי, משורר ידוע, היה העורך הראשי, אך בפועל ערך את השבועון חזי לופבן, בנו של עסקן מפא״י. טנאי ולופבן עבדו קודם לכן ב״במחנה״, השבועון הרשמי של צה״ל, שגם אותו ניסה הרמטכ״ל משה דיין - לשווא - להפוך למתחרה של ״העולם הזה״.
הצוות של ״רימון״ היה מרשים. המשורר דוד אבידן נמנה עם עורכיו, וכך גם אריה אבנרי(שעוד בנעוריו אימץ לעצמו אה שמי). יעקב אגמון, דמות ידועה בשמאל, כיהן כמנהל, וכך גם אוהד זמורה, שהפך מאז למו״ל ספרים. כל אלה הכחישו בדיעבד שידעו כי השבועון שייך ל״שין־בית״.
לא עברו הרבה חודשים, והמסכה נפלה. משנוכח איסר לדעת כי לא פגע במאומה ב״העולם הזה״, החליט להסיר את הכפפות. ״העולם הזה״ בלט אז בכמה פרשות שהסעירו את המדינה, ובראשן פרשת קסטנר ופרשת עמוס בן־גוריון, שעליהן עוד ידובר להלן. על רקע זה פתח ״רימון״ בהתקפות פרועות על ״העולם הזה״, שהחריפו משבוע לשבוע. לופבן השווה את מלחמת ״רימון״ ב״העולם הזה״ למלחמת סיני, שהיתה - כביכול - מלחמה מונעת נגד אויבי המדינה.
״אל תיגע בארס זה!״ הכריז ״רימון״, וקרא להחרים את ״העולם הזה״ - לא