וגם בחר בתמונות שליוו אותה. בכל זאת היתה הכתבה, לדבריו, ״חסרת השראה״.
באפריל 1958 נסגר ״רימון״. כשם שלא גזל מאיתנו קוראים כאשר קם, לא נוספו לנו קוראים כאשר נסגר. רק אז, בפעם הראשונה, הזכרנו את שמו - בכתבת הספד שלא היתה הכי מחמיאה.
כעבור שנים הספיד ראש אגף החקירות של השב״ב, אריה הדר (״פשוש״), את ״רימון״ כך: ״איסר הוציא לאור מטעם השב״ב עיתון מתחרה, ׳רימון׳, שהיה כביכול בבעלות פרטית. הוא גם הדפיס תמונות של נשים מעורטלות, אבל נקט עמדות שהיו הרבה יותר בעד הממשלה. המטרה היתה להרוס את אבנרי, אבל העיתון ההוא פשוט לא היה מעניין ואף אחד לא קנה אותו.״
פרשה אחרת, עליה אספר בהרחבה בהמשך, היתה חטיפתו של הכתב הראשי שלנו, אלי תבור, בנובמבר 1957.
באותם הימים הגיעה מלחמת בן־גוריון בשבועון המסוים לשיאה. זה קרה דווקא על בימת התיאטרון.
בן־גוריון לא היה חובב תיאטרון, והתיאטרון עניין אותו כקליפת השום. אבל אנשיו החליטו להפעיל גם את המכשיר הזה נגדנו.
הם גייסו את התיאטרון הלאומי ״הבימה״ ואת המחזאי הנודע יגאל מוסינזון, כדי להפיק הצגה שהיתה כל־כולה התקפה פרועה על ״העולם הזה״. מוסינזון כתב מחזה בשם ״זרוק אותו לכלבים״, שגיבורו הוא אזרח תם וישר ששבועון מתועב הורס את חייו כדי ליצור סנסציה. את העורך חסר המצפון גילם שחקן צעיר ומבטיח בשם יוסי בנאי.
הצגת הבכורה הפכה לאירוע ממלכתי. בן־גוריון עצמו הגיע אליה, יחד עם פולה וכמה משרי ממשלתו, והפמליה כולה תפסה את מקומה בשורה הראשונה. ייתכן שזאת היתה הפעם היחידה בחייו שבה ביקר בתיאטרון. הצלמים הנציחו אותו מוחא כפיים בהתלהבות מופגנת.
למרבה המזל היה זה מחזה גרוע מאוד, והוא ירד מהבמה אחרי כמה הצגות. הבמאי היה עולה מקנדה בשם פיטר פריי. כעבור כמה שנים הוא נבחר כראש סיעת ״העולם הזה - כוח חדש״ לוועד הפועל של ההסתדרות.
לא סלחתי ליגאל מוסינזון את מעשה הנבלה. כבר סיפרתי איך פגשתי אותו באמצע מלחמת תש״ח, כאשר הופיע במחנה הגדוד שלי בתפקיד קצין התרבות. זה היה בשיא הקרבות, כאשר גם בעלי התפקיד הלא קרביים בגדוד ראו חובה לעצמם לצאת איתנו מדי פעם לפעולות. בפעולות גדודיות, כמו הקרב על אשדוד, הצטרפו