אלינו גם הטבחים והאפסנאים. רק מוסינזון לבדו נשאר במחנה, יחד עם הבנות. הבינו שהוא פחדן, וסלחו לו.
באותם הימים שררו בינינו דווקא יחסים טובים. כאשר נאסר עלי להמשיך ולשלוח את הכתבות שלי לעיתון בתל אביב, התנדב יגאל להעביר אותן בעצמו. אחרי המלחמה, כאשר כתב מחזה בשם ״בערבות הנגב״ והותקף בחריפות על ידי אנשי ״גבעתי״, הגנתי עליו בשם חופש הדעה, על אף שזה היה מחזה מחפיר למדי. הוא הטיל רפש בקיבוץ נגבה, חביב החטיבה, שהיה במלחמה מעין סטלינגרד בזעיר אנפין. לאחר מכן, כאשר התמנה כקצין ההסברה של המשטרה, הקדשתי לו את שער השבועון.
לכן הזדעזעתי כאשר נעץ סכין בגבי ברגע מסוכן ביותר של התקפת השלטון עלינו. הגבתי במאמר חריף מאוד - אחד משני המאמרים הארסיים ביותר שכתבתי בימי חיי (האחר היה זה שכתבתי על עזריאל קרליבך אחרי פרשת הפצצות). הכנסתי בו כל מה שידעתי עליו - וזה היה הרבה.
האקורד האחרון בפרשה זו הושמע על ידי אפרים קישון. הוא כתב קטע הומוריסטי, שבו תיאר איך בן־גוריון מנסה לשבור אותי בצורה כל־כך אווילית ואיך כל מעשיו רק מגבירים את כוחי. המדינה כולה צחקה בהנאה.
זה הבטיח לי קצת שקט - עד לקרב הגדול על פרשת לבון.