אופייני למשטר הבן־גוריוני. הגבנו בצורה חריפה מאוד: על השער שלנו הופיעה תמונתו של חיים כהן כשמאחוריו גרדום וחבל תלייה.
ב־1960 מונה כהן לשופט בבית המשפט העליון ודומני כי אפשר לקבוע שהמינוי חולל בו מהפך. האיש שהציע להטיל עונש מוות על עבירות בתחום ביטחון המדינה הפך מתנגד חריף לעונש זה, עד כדי כך שאפילו הביע התנגדות לתלייתו של אדולף אייכמן. בשנות שיפוטו הוא נחשב לאחד הליברלים בין השופטים, ופסיקותיו תרמו רבות לחיזוק זכויות האדם ולהגנה מפני עריצות השלטון. אין ספק שמדובר היה בדמות מורכבת מאוד.
אני חושב שקסטנר לא רצה במשפט נגד גרינוואלד וחשש מפניו. אם כן, הוא צדק. אבל דב יוסף וחיים כהן כפו עליו את התביעה, וקסטנר לא יכול היה להתנגד מבלי להחשיד את עצמו. האבן הגורלית התחילה להתגלגל במורד.
הגורם הישיר למעורבותי שלי היה רומק.
כולם הכירו אותו בשם זה. שמו המלא היה ראובן גרינברג. הוא היה אחד מאותם הטיפוסים המסתובבים בשולי התקשורת - אדם שידע את הכול והיה מעורב בכול, ידו בכול ויד כול בו. בעבר היה קצין מודיעין של לח״י בירושלים. הוא היה איש מגודל(מה שנקרא ביידיש ״א גרובער ייד״), בעל הופעה מרושלת, אך לא אנטיפתי. כאשר ראשי לח״י עלו מהמחתרת והחלו מתקוטטים זה עם זה, הוא תמך בפלג של ישראל שייב (אלדד) נגד הפלג של נתן ילין־מור. לפי השמועה היה זה הוא שהניח פצצה בפתח ביתו של ילין־מור.
רומק פנה אלי כאיש אמונו של גרינוואלד, שהופתע מתביעת הדיבה שהוגשה נגדו(עד אז איש לא טרח לתבוע אותו, על אף שהפיץ לא מעט כזבים), ולא ידע מה לעשות. השאלה הראשונה היתה: מי יקבל על עצמו להגן עליו במשפט? לגרינוואלד לא היה כסף. אבל רומק הבין מהרגע הראשון את הפוטנציאל הגדול, הגלום בפרשה זו, למאבק לערעור השלטון של מפא״י, והבטיח לאסוף תרומות. אינני זוכר מי משנינו - רומק או אני - העלה ראשון את הרעיון למשוך את שמואל תמיר לעניין. נדמה לי שזה היה דווקא רומק. תמכתי ברעיון בהתלהבות.
יחסי עם שמואל תמיר, שנמשכו עשרות שנים וידעו עליות ומורדות - ליתר דיוק, עלייה הדרגתית וירידה חדה - החלו עוד לפני כן.
תמיר היה יליד הארץ, חניך הגימנסיה העברית בירושלים, והתגאה מאוד בשייכותך למשפחת כצנלסון המיוחסת והמסועפת. גם כאשר אימץ לעצמו את השם העברי תמיר, לא שכח מעולם להוסיף לשמו, בסוגריים, את שם המשפחה הלועזי. אביו היה