חסר הבנה פוליטית. השופט, בנימין הלוי, התייחס בבוז גלוי לנאשם הקשיש, שחלקו בניהול המשפט היה אפסי. יחסו של השופט לפרקליטו של הנאשם לא היה הרבה יותר טוב. בעיני אנשי הממסד, תמיר היה איש שערוריות תאב פרסום ותו לא.

המשפט לא היה מושך שום תשומת לב, לולא גייס ״העולם הזה״ את מלוא עוצמתו הפרסומית כדי לדחוף אותו למרכז הזירה הציבורית. הצבתי כתב מיוחד לסיקורו היומיומי. זה היה עמנואל פרת (פירוטינסקי לשעבר, ששיניתי את שמו). הוא גדל בקהילה היהודית בסין, שברחה מאימת המהפכה הבולשביקית. כמו רבים בקהילה זו, היה בעל נטיות רביזיוניסטיות. לא עבר זמן רב, ופרת התמסר כולו לתמיר, עד כדי כך שתמיר הכתיב לו רבים מדיווחיו. גונב לאוזני שתמיר גם היה מופיע בדפוס שלנו לפני התחלת ההדפסה, קורא את רשימותיו של פרת ומשנה אותן לפי ראות עיניו. מובן שהוא הוצג בכתבות אלה כמשפטן מבריק.

הדיווח שלנו הכריח את העיתונים האחרים להקדיש למשפט תשומת לב. בהדרגה הפך ״משפט קסטנר״(איש לא קרא לו ״משפט גרינוואלד״) לאירוע מרכזי.

למדנו את החומר. התמונה שהתגלתה היתה באמת מדהימה. הסתבר שקסטנר היה רחוק מלהיות אותו פקיד אפור שהכרתי בירושלים. הוא גדל בקלוז׳, עיר בחבל טרנסילבניה שהיה שייך להונגריה. בתום מלחמת העולם הראשונה, כאשר התפרקה הקיסרות האוסטרו־הונגרית המובסת, צורף החבל לרומניה. בראשית מלחמת העולם השנייה החזיר היטלר את החבל להונגריה.

כבר אז היה קסטנר ידוע בעירו כשתדלן מצליח, אדם שידע לקשור קשרים עם אנשי השלטון, יהיו אשר יהיו, לטפל בענייני האזרחים ובכלל ״לסדר עניינים״. עם החזרת עירו להונגריה מיהר לבודפשט. משנוכח לדעת שמנהיגי הקהילה היהודית המתבוללת עמדו חסרי ישע מול האיום הנאצי, הקים שם את ״ועדת ההצלה״ הציונית, שבה היה הוא הרוח החיה.

לקראת סוף המלחמה, משהשתכנעו שליטי הונגריה שהגרמנים עומדים להפסיד, הם חיפשו דרך לעשות שלום נפרד עם בעלות הברית ולצאת מהעסק. הדבר נודע לנאצים, וכתוצאה מכך פלש הצבא הגרמני במארס 1944 להונגריה, שהפכה באחת מבעלת ברית מכובדת של היטלר לארץ כבושה. יחד עם הצבא הגרמני באו לבודפשט אדולף אייכמן וצוותו, שמשימתם היתה להעביר את מאות אלפי יהודי הונגריה למחנות ההשמדה.

גם במצב נואש זה הצליח קסטנר לקשור קשרים עם השלטון. בינו ובין אייכמן נוצרה מערכת יחסים מוזרה. לימים, בעדות שנתן אייכמן בפני חוקריו בכלא הישראלי, אמר שתמיד ראה בציונים את ״היסוד הביולוגי הטוב ביותר״ של היהודים.

392