את החקירה שלנו ניהל כתבנו ברוך נאדל, איש לח״י לשעבר, בעל דעות ימניות, שלא פחד מדבר, והיה לוחם מושבע בשחיתות. אחרי שקיבל איומים על חייו הסתובב בחיפה כשאקדח ״מאוזר״ ענקי תלוי לו מחגורתו.
חושי השיב מלחמה שערה. הוא אסר על בעלי הקיוסקים בעיר להחזיק ב״העולם הזה״, ופקחי העירייה, יחד עם ״פלוגות הפועל״, עברו מקיוסק לקיוסק והחרימו את הגיליונות. הופעל טרור כלפי כל מי שהיה חשוד בשיתוף פעולה איתנו. במערכת התקבלו איומים, וביקשנו את הגנת המשטרה. ואכן, המשטרה הציבה בלשים בפתח המערכת. אחד מהם היה בחור בשם מנשה, שהתיידד איתנו. כעבור זמן קיבלתי אותו לעבודה ככתב לענייני פלילים. הוא גילה לנו בסוד שתפקידו העיקרי כשומר המערכת היה לרשום את שמות הבאים אלינו ולדווח עליהם למפקדיו. כעבור כמה ימים הוסרה השמירה - ומיד לאחר מכן החלה פרשת הפצצות.
הראשונה הונחה בכניסה למערכת. היא לא התפוצצה, והבלן המשטרה קבע שזאת היתה תקלה טכנית שלא ניתן היה לתכנן אותה מראש, כלומר המטען נועד להתפוצץ. כעבור כמה ימים התפוצצה פצצה בבית הדפוס שבו הודפס ״העולם הזה״. פועל דפוס נפצע.
לא פחות חמורה מהפצצות עצמן היתה התבטאות של מפכ״ל המשטרה, יחזקאל סהר. הוא ביקר במקום ובמסיבת עיתונאים מאולתרת הביע את דעתו שאת הפצצה הניחו אנשי ״העולם הזה״ בעצמם, כדי לזכות בפרסום. התבטאות ארסית זו מצד מפקד המשטרה, שהיה אמור להגן עלינו, הוכיחה לנו עד כמה הפכה המשטרה גלגל במכונת השלטון של בן־גוריון ומפלגתו. היו לכך תוצאות מרחיקות לכת - לגביו. בעקבות דברי סהר פרסם - כפי שכבר סיפרתי - עזריאל קרליבך ב״מעריב״ מאמר שכלל קביעה זדונית דומה, ואני השבתי לו במאמר שכותרתו ״המקצוע: נבל״.
עניין הפצצה הועלה בכנסת מטעם הח״כים של מפ״ם וחרות. נסעתי לכנסת כדי לעקוב אחרי הדיון. בעודי ממתין ליד שולחן בפינת מזנון הכנסת, ראיתי שבפינה ממול מקובצת כל צמרת המשטרה - המפכ״ל סהר, סגנו עמוס בן־גוריון ואחרים. כשעמוס הבחין בי, קם וניגש לשולחני. ״נו, מי יהיה המטרה הבאה שלכם?״ שאל בצורה מבודחת.
״אתם!״ עניתי.
ואכן, החלטתי לפתוח בחקירה יסודית על היחסים בין המשטרה וצמרת הפוליטית. במרכזה עמדו היחסים בין ראש הממשלה דוד בן־גוריון ובנו עמוס.
עד אז הייתי די מיודד עם עמוס. עוד בתקופת ״במאבק״ נאמר לנו שהוא עשוי להיות אוהד של רעיונותינו. ניגשתי לבית אביו, בשדרות שנקראו אז ״הקרן