לבון השתייך לאגף המתון ביותר במפא״י והיה יונה שביונים. אך ברגע שהגיע לתפקידו החדש קרה לו מה שקורה לעתים קרובות לאנשי שלום המתמנים לתפקיד ביטחוני: בן לילה הפך לנץ שבנצים, ״אקטיביסט״ בלשון הימים ההם. יש לכך סיבות פסיכולוגיות: שכרון העוצמה, ההתבטלות בפני אנשי הצבא המצ׳ואים, הצורך להוכיח ש״אני לא כזה רכרוכי כמו שחשבתם״.

פעם, כאשר חיילי צה״ל ערכו חיפוש בביתו של אזרח ערבי ושברו את רהיטיו, הועלתה בעניין זה שאילתה בכנסת. לבון, כשר ביטחון, עלה על הדוכן ונתן תשובה צינית: ״לא היו שם רהיטי מהגוני...״ - מה שגרם לנו להמציא את הכינוי ״פנחס מהגוני״, שנדבק לו מאז.

ישראל היא מדינה של גלי היסטריה. ההיסטריה התורנית ב־1954 נגעה לבסיסים הבריטיים שהיו פזורים לאורך תעלת סואץ. כאשר החליטו הבריטים לנטוש את מצרים, הם התעקשו לשמור על הבסיסים האלה בידיהם, כביכול כדי לאבטח את התעלה. הבסיסים היו כקוצים בבשרם של המצרים הגאים, שתבעו לסלק את השריד הקולוניאלי הזה מעל אדמתם. אחרי תקופה קצרה של התלבטות, הבריטים נטו להסכים. אחרי שנטשו את הודו, כבר לא היתה לתעלת סואץ חשיבות אסטרטגית בעיניהם.

בישראל פרצה בהלה. היתה קיימת האשליה שהבסיסים הבריטיים חוצצים בין מצרים לישראל ושיש בכוחם למנוע התקפה מצרית על המדינה. יתר על כן, הבריטים התכוונו להשאיר אחריהם את מחסני הנשק שלהם, כמתנה למצרים. ראשי ישראל, וביניהם גם שרת ולבון, זעקו חמס. ״אסון לאומי!״ ״סכנה קיומית!״

קבוצה קטנה של שמרנים קיצונים בפרלמנט הבריטי התנגדה בקולי קולות לפינוי הבסיסים. צמרת ישראל החליטה לסייע ל״מורדי סואץ״ אלה ולספק תימוכין לטענותיהם. על רקע זה נולד ה״עסק ביש״.

בארץ נשמרו הפרטים בסוד כמוס: בשנים שלפני כן גייס שליח של אמ״ן במצרים קבוצה של יהודים מקומיים צעירים והקים רשת ריגול שתפעל בשעת הצורך למען ישראל. כאשר גאתה ההיסטריה בעניין בסיסי התעלה, הוטל על שליח אחר להפעיל את הרשת ולבצע פעולות חבלה. המטרה היתה ליצור את הרושם שבמצרים פועלים ארגוני טרור לאומניים נגד הבריטים והאמריקאים. המחשבה מאחורי המזימה: לאפשר למתנגדי הפינוי לטעון שבמצרים שוררת אנרכיה, ושאי־אפשר לסמוך על המשטר.

חברי הרשת, כמה בחורים ובחורה אחת, כולם תמימים וחסרי ניסיון, נדרשו להניח מטעני חבלה במוסדות אמריקאיים ובריטיים ובבתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. הם

425