מהעולים החדשים להידמות לנו, לקבל את השקפת העולם והערכים שלנו. בכלל לא עלה על דעתנו שהם מביאים איתם גם ערכים משלהם. רצינו לעצב אומה אחת ולהטמיע בה יוצאי עשרות ארצות.
ב״העולם הזה״ הרגשנו שהפער הולך ומתרחב. ביקרנו במעברות, שוחחנו עם יושביהן והחלטנו לתפוס את השור בקרניו.
בספטמבר 1953 זרקנו את הפצצה. אנחנו ראינו בה פצצת אזהרה, אך רבים ראו בה פצצת סירחון. שחררנו את ״השד העדתי״ מהבקבוק.
על שער ״העולם הזה״ הופיעה צללית שחורה, מעליה הכותרת: ״דופקים את השחורים!״ והמשפטים הבאים: ״קשר של שתיקה אופף בעיה אחת, העתידה להכריע את גורל החברה הישראלית. היא חותכת בבשרם של שניים מתוך כל חמישה אזרחים ישראלים. הם רואים את עצמם כקורבנות הקיפוח, האפליה והבידוד. בלבם ההרגשה האיומה מכול: דופקים את השחורים! בחברה הגונה אין מזכירים בעיה זו. הציבור כולו מנסה להעלים עין ממנה. אולם בינתיים גואה רעל השנאה העדתית בעורקי הגוף הלאומי. רק סכר של כל אנשי־הרצון־הטוב יוכל לעמוד מול הגלים המתנשאים, המאיימים להחריב ארץ ומלואה.״
מישהו יכול לראות בכך נבואה.
המדינה הזדעזעה. היא היתה שרויה במצב של הכחשה. אין בעיה. ״קיבוץ הגלויות״ בעיצומו, ״מיזוג הגלויות״ מתקדם בהצלחה, העולם כולו רואה ומשתאה, והכול מעריצים את בן־גוריון. אם מישהו פותח פה ומדבר על הפליה, הרי זה עושה צרות מקצועי. נרגנים יש תמיד. והנה באים הפרחחים האלה של השבועון המסוים ומפיצים עלילת שווא, ועוד בשפה וולגארית שכזאת! (מה זה ״דופקים״?!) בשביל מה? רק כדי לחרחר ריב? להמציא בעיה שאיננה קיימת במציאות?
בסיבוב הראשון של המאבק הזה ניצחו המכחישים. הקריאה שלנו הדהדה בחלל ונשמרה בזיכרון הלאומי. היא זכורה גם אחרי עשרות שנים. אבל במציאות של אז היא טואטאה אל מתחת לשטיח, והמדינה כמנהגה נהגה. עד להתפוצצות הגדולה.
אחד הגורמים שחידדו את רגישותי לשסע העדתי היה עיסוקי בתולדות הצלבנים.
זה התחיל זמן קצר אחרי מלחמת תש״ח. קראתי ספר על הצלבנים והתחלתי לשים לב לדמיון מוזר בין מדינתנו החדשה ובין ״מלכות ירושלים״ ההיא. למשל: בעשורים הראשונים של שלטון הצלבנים בארץ נותרה בדרום רצועת חוף צרה בידי הממלוכים, ששלטו במצרים. אז היא הגיעה עד אשקלון, עכשיו נוצרה