של פירנצה: פגשתי בו במקרה, הייתי גם הפעם בלוויית ידידה יפה, הוא התנדב להדריך אותנו, וגם שם ריתק אותנו. אך בעניין הצלבנים נשאר נוקשה, בץ בכתב ובין בעל פה: אין שום דמיון. שהרי הדמיון עלול להביא למסקנה - סופנו יהיה כסופם. אחרי 195 שנה בארץ נזרקו אחרוני הצלבנים לים, פשוטו כמשמעו, מהמזח של עכו.
כששקעתי בנושא זה ריתקה אותי יותר מכול יצירתו בת שלושת הכרכים של סטיבן ראנסימן הבריטי, ״ההיסטוריה של מסעי הצלב״. בלעתי אותה כמו רומן בלשי. אחר כך עשיתי דבר שלא עשיתי מעולם לפני ואחרי כן: כתבתי מכתב למחבר. שאלתי אותו אם עלה אי־פעם על דעתו שיש אולי דמיון כלשהו בין הצלבנים לישראלים.
להפתעתי קיבלתי תשובה תוך כמה ימים. לא זה בלבד שחשבתי על זה כל הזמן, כתב לי, אלא שרציתי להוסיף לספר כותרת משנה: ״מדריך לישראלים איך לא לעשות זאת״. אולם, ציין בסגנונו הבריטי המאופק, ידידי היהודים יעצו לי להימנע מזה. הוא הוסיף הזמנה אדיבה: אם תזדמן פעם ללונדון, בוא לבקר אותי.
כבר כעבור חודש ״הזדמנתי פעם ללונדון״. בהיסוס מה טלפנתי לביתו, הצגתי את עצמי ושאלתי אם הזמנתו עדיין עומדת. ״תפוס טקסי ובוא מיד!״ ענה.
כיאה לבנה של משפחת אצולה, הוא גר ברובע יקר של לונדון, סנט ג׳ונ׳ס ווד. בכל רמ״ח איבריו גילם את הדמות האידיאלית של אציל בריטי - תמיר, עדין הליכות, בעל דיבור רך. השם ראנסימן היה מוכר לי מהפרשה שבה כיכב אביו, מדינאי בריטי בכיר, שנשלח ב־1938 לפראג כדי לתווך בין צ׳כוסלובקיה והיטלר. הוא עורר אז שערורייה כשקיבל את פניו של שר החוץ הנאצי במועל יד - מטעמי נימוס, לדבריו.
אחרי שהמארח שלי הגיש לו כוסית שרי, שקענו באחת השיחות המרתקות ביותר שהיו לי בחיי. איבדנו כל חוש של זמן, ולא שמנו לב שעברו שתיים, שלוש וגם ארבע שעות.
עסקנו בדבר אחד בלבד: איתור קווי דמיון. מי היה הרצל הצלבני? (האפיפיור אורבאן השני, כמובן). מה מקביל לקונגרס הציוני הראשון?(כנס קלרמון, 1095). מי בישראל דומה למלך בלדווין הראשון? (בן־גוריון). והמקביל הצלבני למשה דיין? (דינו דה־שאטיון). מי אצלנו דומה לריימון מטריפולי, שהטיף להתפייסות עם המוסלמים?(הייתי צנוע מכדי להשיב.) וכך הלאה.
הוא הצביע גם על פרדוקס היסטורי: ישראל (שלפני 1967) שוכנת בעיקר על חוף הים, שהיה ארץ הפלשתים, ועל שמם נקראת הארץ פלסטין. ואילו הפלסטינים יושבים דווקא בשומרון, שהיא ארץ ישראל העתיקה.