קומה, פתוח לבריות, מוכן להתלוצץ, בעל יכולת נדירה לחנך צעירים. לבן־גוריון היו הרבה מחקים, לשדה היו תלמידים.
לפני קום המדינה, כאשר ענייני הביטחון עברו לשליטת בן־גוריון, הוא הדיח את שדה מכל עמדות הפיקוד. גם כשכבר פרצה המלחמה, סירב למסור לשדה חטיבה קרבית. כפי שכבר ציינתי, הקמת ״גבעתי״ התעכבה בגלל סירובו של בן־גוריון למסור את הפיקוד עליה לשדה, כמתוכנן. לבסוף, כשלא היתה לו ברירה, מסר לשדה את הפיקוד על חטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה בצה״ל. עיכוב הקידום גרם לכך שמפקד החטיבה שדה היה כפוף לתלמידו, יגאל אלון, מפקד חזית הדרום. כששאלו אותו אם זה לא מרגיז אותו, נתן תשובה אופיינית (ולדעתי גם כנה): ״להפך, אין כבוד יותר גדול לאדם מאשר לשרת תחת תלמידו.״
הכתבים הזרים אהבו את דמותו הססגונית של המפקד הקשיש(באמצע המלחמה מלאו לו 58). באחד התדריכים לעיתונאים התפרץ נהגו של שדה וצעק: ״יצחק, אני לוקח את האוטו!״ הכתבים הזרים נדהמו ושאלו: ״מה זה, אין אצלכם משמעת?״ שדה חייך והשיב: ״יש התקדמות. לפני חודש הוא לא היה טורח להודיע לי...״
נמשכתי אל שדה מפני שהיתה בו שלמות. אידיאליסט אמיתי אך ללא קנאות, לוחם אך חובב מנעמי החיים, בעל ערכים אך יודע לצחוק, לשתות ולאכול. אדם כלבבי.
על חוכמתו עמדתי בימי מרד הימאים. במהלך המרד שיבחתי באוזניו את מנהיגי המרד, וביניהם אנשי פלמ״ח כמו נמרוד אשל, שהצליחו להפוך שביתה מקצועית למרד גדול נגד המשטר. להפתעתי הביע שדה דעה שלילית נחרצת. ״אסור לפתוח במלחמה כשאין סיכוי לנצח בה,״ אמר.
הכרתי אותו מקרוב אחרי הופעת ״בשדות פלשת, 1948״. רכבתי על גלי הפופולריות הפתאומית שנפלה בחלקי. המפקדים הבכירים של המלחמה קיבלו אותי לחוגם, אף שהייתי בסך הכול רב טוראי.
עלה בי אז רעיון מפתה: לנצל את הצלחת הספר כדי לכתוב יצירה שנייה, שהפופולריות שלה תהיה מובטחת: ספר של מונוגרפיות קצרות על מפקדי המלחמה. זה נראה לי גם כאמצעי מצוין להפצת דעותי על בניית אומה עברית חדשה ותרבות עברית חדשה, במקום התרבות היהודית הדתית וההנהגה הציונית הישנה. ספר כזה היה צריך להתרכז במנהיגים הצברים שעלו לגדולה במלחמה: יגאל אלון, חיים לסקוב, יגאל ידין, משה דיין, יצחק רבין וחבריהם, לצד יצחק שדה ושמעון אבידן, שאמנם לא היו צברים ממש, אך הטביעו את חותמם על הדור. כל אחד מהם היה טיפוס מרתק בפני עצמו, ובכולם יחד היה אתגר לסופר.