הפלמ״ח״. סיפרתי לו שבאמצע המלחמה שלחתי למשה סנה תזכיר שקרא להם למעשה לבצע הפיכה צבאית נגד בן־גוריון. מדוע זה לא נעשה?
שדה לא הופתע מן השאלה, ונראה לי שכבר חשב על כך. ״הנסיבות לא היו כשרות,״ אמר. ״לביצוע הפיכה כזאת היינו זקוקים לעזרת ברית המועצות. לא היינו מקבלים אותה.״
זה נראה לי כתירוץ. הרי לא שאלתי על הפיכה קומוניסטית, שכלל לא היתה אפשרית, אלא על הפיכה שנועדה לשמור על אופי הצבא העממי ועל משטר של צדק חברתי. הנושא של שתי המעצמות הגדולות לא היה כלל שייך לעניין, מה גם ששתיהן תמכו אז במדינת ישראל החדשה. כשחזרתי על אותה שאלה באוזני יגאל אלון, הוא גמגם, המציא תירוצים שונים, ובסוף אמר בגילוי לב: ״האמת היא שלא חשבנו על זה.״
נדמה לי שזו האמת לאמיתה: למפקדים האלה, גיבורי המלחמה, אנשים שבורכו בכמויות מסחריות של אומץ לב גופני, חסר אומץ לב מוסרי. לא היתה להם תורה סדורה, שיכלה להדריך אותם במעשיהם. בעוד שבן־גוריון ידע בדיוק מה הוא רוצה והיתה לו השקפה מסודרת, הם לא ידעו מה הם רוצים. זהו מחדלם ההיסטורי המחדל של דור שלם, שבסופו של דבר לא הצליח להטביע על חותמו על אופי המדינה. בן־גוריון הוא שהניח את הפסים, שעליהם מתנהלת המדינה עד היום. יצחק שדה, יגאל אלון וחבריהם נשארו רק כשמות של רחובות.
לקראת כתיבת הספר על מפקדי המלחמה התעניינתי באותה תמונה מחניתה. מה היה יחסו של שדה לשני תלמידיו אלה - אלון ודיין?
התרשמתי שהוא התייחס אל אלון כאל בנו הבכור, האיש שמוטל עליו להמשיך בדרכו. דיין היה בן זקונים, חביב אך מפונק וסורר.
פעם, כשהשיחה התגלגלה לדיין, הרצין שדה ואמר לי משפט, שנצרב בזיכרוני והדריך אותי לאחר מכן: ״דיין הוא אדם מסוכן. הוא חסר אחריות וחסר מעצורים מוסריים. הוא האדם היחיד המסוגל להביא במעשה אחד כליה על מדינת ישראל. אל תסיר את עיניך ממנו אף לרגע אחד!״
להדגשת המסר הוסיף: ״יום אחר בן־גוריון יקרא לכל אלופי צה״ל ויגיד להם: ׳אחד מכם צריך לאסור את יצחק שדה. מי מתנדב?׳ איש לא יקבל עליו את המשימה. אחד ישיב: ׳לא אני, שדה היה המורה שלי.׳ שני יגיד: ׳הייתי איתו בקרב, אינני יכול.׳ כך יענו כל האלופים, זה אחר זה, עד שבן־גוריון יגיע לדיין. דיין יגיד: ׳אני מוכן!׳״ שדה שתק לרגע, ואז הוסיף: ״אני גם מוכן לאסור אותו!״