ייתכן שאשכול היה מעדיף את אלון, ואין ספק שהיה מצליח בכך אילו מסר לו את התפקיד מיד בראשית המשבר. אבל הוא נעלב מהדרישה להחליפו, התמהמה, דחה את ההחלטה, וכשלבסוף כבר היה מוכן לבצע את המהלך, הדברים כבר נשמטו מידו. הלחץ הציבורי לטובת דיין היה חזק מדי. ייתכן גם שהאמין בכישוריו הצבאיים של דיין יותר מאשר בכישורי אלון, שכבר 18 שנים היה מחוץ לצבא.
פגשתי את אלון יומיים לפני כינון ״ממשלת החירום״. הוא שפע ביטחון עצמי, בטח בניצחונו וכבר היה מרוכז כולו בתפקיד שנועד לו. למחרת היום פגשתי אדם שבור. נמסר לו שדיין עומד להתמנות.
הוא לא החלים מעולם מהמכה הזאת. בשעה שדיין חגג את הניצחון דמוי הנס במלחמת ששת הימים, שנרשם (לא כל־כך בצדק) על שמו ועלה לדרגת אליל ישראלי וגיבור בינלאומי, אלון קמל לנגד עיני. בימים ההם נהגתי לסעוד עמו בסודיות - אחת לכמה שבועות. המארח היה אברשה אהרונסון, החוקר הפרטי שכבר הזכרתי, שאשתו היתה בשלנית גאונית. היינו נפגשים, לפעמים ביחידות, לפעמים עם חבורת עוזריו הקרובים - חבורה מבריקה ממש - והחלפנו דעות על המצב. אלון הדליף לי מידע שהיה מעוניין בפרסומו מבלי שאיש יחשוד במקור, אני ניסיתי לשכנעו ליטול יוזמה להקמתה המיידית של מדינה פלסטינית.
באחת הפגישות באתי אליו בהתרסה על מעשה שעשה. אינני זוכר מה זה היה - ייתכן שהיתה זאת תמיכתו בהתנחלות הראשונה בחברון (מלון ״פארק״), על אפו ועל חמתו של שר הביטחון. דיין שכב אז בבית החולים, אחרי שהאדמה התמוטטה עליו בעת חפירה ארכיאולוגית בלתי־חוקית.
״מה אתה עושה?״ התרסתי כנגד אלון, ״אין לנו צורך בדיין שני! די והותר לנו בדיין אחד!״
אלון נעלב עד למעמקי נפשו. היחסים בינינו התקררו, אך לא פסקו. הוא גלגל אז תוכנית שנודעה ברבים כ״תוכנית אלון״, שהתהלכה במדינה כרוח רפאים רעה במשך הרבה שנים. היא נודעה רק בקווים כלליים ומטושטשים, מכיוון שאלון מעולם לא ניסח אותה לפרטיה ולא שרטט מפה. בעיקרה, התוכנית היתה לספח לישראל את בקעת הירדן, חוף ים המלח ורצועת עזה. כך היתה הגדה המערבית הופכת למובלעת גדולה, מוקפת מכל עבריה בשטח ישראלי ריבוני. כדי למנוע את הניתוק המוחלט של הגדה מהעולם הערבי, הציעה התוכנית להשאיר פרוזדור צר בינה ובין עבר הירדן באזור יריחו. אלון השאיר פתוחה את שאלת הריבונות בגדה - האם תחזור לממלכה ההאשמית או שתהווה שטח פלסטיני
עצמאי.