התוכנית כולה היתה תפורה, לדעתי, על פי המידות של הקיבוץ המאוחד. אנשי התנועה הקיבוצית גילו שבקעת הירדן מתאימה להתיישבות קיבוצית יותר מכל שטח כבוש אחר. האדמה שטוחה, אפשר להפעיל שם מיכון חקלאי מודרני ומי הירדן קרובים. הנימוקים הביטחוניים של יגאל היו, בעיני, קישוט בלבד.

תקפתי את התוכנית מעל דוכן הכנסת והאשמתי את אלון בשלילת זכותו של העם הפלסטיני לעצמאות. כשחזרתי למקומי הביא לי סדרן פתק מיגאל בכתב ידו: ״אני בעד מדינה פלסטינית כמוך. אז במה אני פחות יונה ממך?״

ככל שחלפו השנים, כך ירדה קרנו בעיני. הוא נראה לי כאיש חלש, חסר דעה עצמאית אמיתית, חסר אומץ לב מוסרי ורעיוני. האקורד הסופי ליחסים בינינו בא ב־1975, אחרי שפתחתי במגעים החשאיים עם הנהגת אש״ף. בהסכמת השותפים הפלסטינים, החלטתי להודיע על דבר קיום המגעים לקבוצה מצומצמת של חברי הממשלה. בחרתי בשלושה: ראש הממשלה יצחק רבין, שר החוץ יגאל אלון ושר המשפטים חיים צדוק.

רבין הזמין אותי מיד, הקשיב ארוכות ולבסוף קבע שהוא מתנגד לשלום עם הפלסטינים בהנהגת אש״ף, אך עודד אותי להמשיך במגעים איתם. על כך בהמשך. לצדוק פניתי מפני שהיה איש חכם ונודע כיונה המובהקת ביותר בממשלה. גם הוא הזמין אותי, חקר אותי ארוכות - הרי היה עורך דין במקצועו - ועודד אותי גם הוא. ואילו יגאל אלון הפנה אותי לאחד מעוזריו והציע שאפגש איתו. היה ברור שהוא פחד להסתבך. סירבתי.

איך אפשר לסכם את חייו? הצעיר המבריק, שהבטיח גדולות, דעך בקול ענות חלושה. היה לו הכול, חוץ מהיכולת ללכת בדרך עצמאית. הוא סבל מעודף ״אחריות״, נשאר נאמן כל חייו לקיבוץ המאוחד ולפלג אחדות העבודה, נשמע למנהיגים כמו ישראל גלילי, ולא התרומם לדרגה של מנהיג מדיני בזכות עצמו, בעל רעיונות משלו.

מלכתחילה ראיתי בו סמל מובהק של דור הצבר, ולמרבה הצער נשאר כזה עד הסוף. מחדליו האישיים היו מחדלי הדור.

אבל נחזור לשנות ה־50 המוקדמות.

אזהרתו של יצחק שדה מפני משה דיין המשיכה להדהד באוזני. כפי שהבטחתי לו, לא הסרתי את עיני מדיין.

דיין היה תלמידו הנאמן ביותר של דוד בן־גוריון. את ההשקפה הבן־גוריונית הגדרתי אז בשלושה עקרונות:

458