גם זה היה מעין פרדוקס, כי דיין שנא את הרטייה וסבל ממנה. הוא איבד את עינו בשעה שהיה עם כוח של הפלמ״ח, שהושאל לכוחות הבריטיים בעת פלישתם לסוריה במלחמת העולם השנייה. דיין היה עם הכוח שכבש תחנת משטרה צרפתית, עלה על הגג ובתערובת של אומץ לב וחוסר אחריות - תערובת שהיתה אופיינית לו תמיד הזדקף והשקיף על הנוף במשקפת. כדור פגע במשקפת ודחף אותה לתוך תושבת העין. כך, כשהמשקפת תקועה בתושבת, הוא הובהל לבית חולים בארץ. הוא איבד את עינו, ולא רק זאת, אלא שתושבת העין נפגעה בצורה שלא אפשרה גם למומחים גדולים להתאים לה עין זכוכית. הוא נאלץ להשתמש ברטייה כל חייו. הרטייה היתה אמנם סקסית והעניקה לו תדמית הרפתקנית של שודד ים, אך הוא סבל ממנה קשות. מאחוריה הצטבר אוויר חם, והדבר גרם לו לייסורים. משום כך הסיר אותה בכל הזדמנות אפשרית בביתו ובחברת מקורביו. אז היו פניו המצולקות הרבה פחות סקסיות. אני עצמי לא ראיתי אותו מעולם במצב זה. הדבר תרם, כנראה, לקוצר רוחו עם בני אדם, לחוסר הסבלנות שלו למעריצים ולנודניקים כאחד, ולחוסר נכונותו לשבת בישיבות ארוכות. הוא חיכה לרגע שבו יוכל להסיר את הרטייה.
המאבק ביני לבין דיין הפך גם הוא חלק מן הפולקלור הישראלי. רבים חיפשו את המניעים הנסתרים, ניסו להסביר. לא אחת שאלו אותי מה קורה כאשר אנחנו נתקלים זה בזה.
אני זוכר רק מקרה אחד כזה. ביום הראשון שלי בכנסת, בנובמבר 1965, יצאתי מאולם המליאה בתום הישיבה שבה נאמתי את נאומי הראשון. לפני הדלת הרגשתי שמישהו נוגע בי מאחור. הסתובבתי וראיתי שזה משה דיין. הוא הושיט לי את ידו ואמר: ״אני מברך אותך, כמקובל בבית הזה.״
באחת הישיבות תקפתי את שר האוצר, פנחס ספיר, וקראתי לו ״שר הטמיוך. יושב ראש הישיבה, יצחק נבון, הפסיק אותי ודרש ממני לחזור בי, בטענה שזהו ביטוי לא פרלמנטרי. זה היה די מפליא, מפני שאיש כמו נבון היה אמור לדעת שהמילה ״טמיון״ פירושה, במקורה היווני, ״קופת המדינה״(״כסף היורד לטמיון״, במקור, פירושו כסף ששולם לקופת השלטון, שבמקרה היהודי תמיד היה זר). משה דיין קרא ממקומו: ״חבר הכנסת אבנרי, אם כולנו נגיד מה אנחנו חושבים זה על זה, לאן נגיע?...״
לשיאה הגיעה הפופולריות של דיין אחרי מלחמת ששת הימים. המנצח האמיתי של המלחמה היה יצחק רבין, שהקים את המטכ״ל הטוב ביותר שהיה אי־פעם