אותו במכונית המשפחה (לוקסוס שאף לא חלמנו עליו) לטיולים בלבנון (גם זה לוקסוס בלתי־מושג). שם למד עזר להכיר ערבים אמידים. בביתו של יחיאל ויצמן ביקרו לא פעם אנשי העילית הערבית. הדבר השפיע ברבות הימים על השקפתו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הצליח עזר להתקבל לחיל האוויר המלכותי המהולל ונשלח לקורס טיס באפריקה. שם אימץ לעצמו את ההליכות והסגנון של החיל, שעוצבו בימי הקרב ההרואי על בריטניה. (״מעולם לא היו כה רבים חייבים כה הרבה לכה מעטים...״ באמרתו המפורסמת של צ׳רצ׳יל.) הטייסים, שסיכויי ההישרדות שלהם שאפו לאפם, פיתחו חוש הומור מיוחד במינו. (האנקדוטה החביבה עלי ביותר היתה על תועמלן ממשלתי שהחליט להרים את המוראל ותלה בחדר האוכל של הטייסים כרזה שחצנית: ״מי מפחד ממטוסי־הקרב הגרמניים?״ טייס אלמוני רשם על הכרזה: ״לחתום כאן״. כל טייסי הבסיס חתמו...)

עזר ויצמן ינק את האווירה הזאת. הוא לא ידע פחד, לא נתן ״ראם״ על אף אחד והתבדח על כל דבר. אמרותיו הנשכניות היו מן המפורסמות. כאשר שירת כשר ביטחון בממשלת בגין, הוא דיבר על בגין החולני כעל ״המנוח״. על אריאל שרון, שהחליף אותו בתפקיד שר הביטחון, אמר לי פעם: ״אריק דומה לחומצת גופרית. לא חשוב איפה שתשים אותה - החומצה תאכל קודם את המכל שלה, ואחר כך את כל מה שמסביב.״

את גיסו, משה דיין, לא העריך במיוחד. פעם, כשדיין התפאר בכך שהוא יודע ערבית ועל כן הוא האיש המתאים לשאת ולתת עם הערבים, אמר לי עזר: ״בשביל לדבר עם הערבים אתה לא צריך לדעת ערבית. אתה צריך להיות בן אדם.״

נשותיהם של משה דיין ועזר ויצמן הן אחיות, אך הן שונות מאוד זו מזו: בעוד שרות דיין היא עליזה, מתלהבת וצעירה־תמיד, ראומה ויצמן היא רצינית, חמוצה־משהו ובוגרת. היא תמיד ניסתה לרסן את השובבות של בעלה.

עזר, בדחן בלתי־נלאה, היה אדם הרבה יותר רציני מכפי שהציג את עצמו. פעם אמרתי לו: ״אתה ההפך מפוליטיקאי.״ כששאל למה כוונתי, אמרתי: ״פוליטיקאי הוא מוקיון המנסה להעמיד פנים של אדם רציני.״ זה לא כל־כך מצא חן בעיניו.

כפי שרבץ היה המנצח האמיתי של מלחמת ששת הימים, עזר היה האיש שהכין את המכה המכרעת של חיל האוויר בפתח המלחמה, שהכריעה את הכף עוד לפני שהצבא התחיל לזוז. בשנים שקדמו למלחמה שכנע עזר, מפקד חיל האוויר, את ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, לממן את בנייתו של חיל אוויר שהיה כולו ערוך לתפקיד עיקרי אחד: להפתיע את האויב ולהשמיד את חיל האוויר שלו בעודו על הקרקע.

468