לבשתי עדיין מדים והמשכתי להתהלך בגוף כפוף בעקבות הפציעה כאשר פגשתי ידיד שעבד בממשל הצבאי, המנגנון ששלט בחיי הערבים שנותרו במדינת ישראל. אני זוכר רק את שם המשפחה שלו, שלונסקי.
זה היה כמה שבועות אחרי ששוחררתי מבית ההבראה וחזרתי לתל אביב. דיברתי עם שלונסקי על התפיסה המדינית שהתגבשה אצלי במהלך המלחמה: שיש אומה פלסטינית, שאומה זו צריכה להקים מדינה משלה לצד ישראל, ושהשלום יקום בין שתי המדינות, ישראל ופלסטין. שלונסקי הציע לעזור לי בארגון פגישה עם צעירים פלסטינים שהכיר במהלך עבודתו. קפצתי על הרעיון.
אינני זוכר את התאריך המדויק של הפגישה. זה היה בחודשים הראשונים של 1949. היא נערכה ברחוב עבאס בחיפה, הרחוב הראשי של הקהילה הערבית הקטנה שנותרה בעיר, בביתה של משפחת בסטוני. המארח היה רוסטום בסטוני, צעיר בן גילי שלמד ארכיטקטורה בטכניון. מלבד בסטוני השתתף בפגישה צעיר דרוזי בשם ג׳אבר מועדי.
בין שלושתנו היתה הסכמה מלאה: שלום ישראלי־פלסטיני הוא הדרך הסבירה היחידה להשגת שלום, אחרי שהמלחמה באה לסיומה בהסכמי שביתת הנשק.
נפגשנו כמה פעמים, ואז חדלנו. אינני זוכר מדוע. ייתכן שהשותפים הערבים, או אחד מהם, איבדו את העניין משנוכחו לדעת שזוהי בסך הכול יוזמה אופוזיציונית קטנה, שאין לה קשר לשלטון. ייתכן שגם אני אשם, מכיוון שנבלעתי בעבודתי ב״הארץ״, ואחר כך ב״העולם הזה״.
שני השותפים עשו לאחר מכן קריירה מגוונת. מועדי, שהיה מבוגר ממני בארבע שנים, הצטרף לאחת הסיעות הערביות של מפא״י והפך למשת״פ של השלטון. הוא נבחר כמה פעמים לכנסת, תמיד באחת הסיעות הגרורות הכנועות של מפא״י, ואף זכה בתואר ״סגן השר הדרוזי הראשון״.