להם יד והפנה להם את הגב באופן הפגנתי. ״אני מוכן לדבר איתך,״ אמר לי, ״אתה אויב מכובד, אבל הערבים בישראל הם בוגדים.״
בישראל חשבו רבים שהאזרחים הערבים הם ״גיס חמישי״ וסוכני האויב. בעולם הערבי ראו בהם בוגדים, המשתפים פעולה עם האויב הישראלי. זה השתנה רק ב״יום האדמה״ ב־1976, כאשר הערבים התקוממו נגד הפקעת אדמותיהם, נהרגו ונפצעו. לפתע גילה העולם הערבי שהערבים בישראל הם, בעצם, אחים, והיחס אליהם השתנה מהקצה אל הקצה.
קבוצת "אל־ארד״ קמה בשלהי שנות ה־50. הרוח החיה בה היה מנסור (השם הפרטי ברח לי), בעל מפעל קטן לגלידה בנצרת, שעמו התיידדתי עוד קודם לכן.
עשר שנים אחרי ה״נכבה״ של 1948 החל הציבור הערבי בישראל להתאושש.
עד אז סבל מההלם, הממשל הצבאי דיכא כל רחש של רגש לאומי, ומנהיגי הציבור היו עבדים נרצעים של השלטון, שמטרתם היחידה היתה קידום עצמי. רק בהדרגה החלו הרגשות הלאומיים להרים ראש.
לעתים קרובות אני מהרהר בשאלה: מה היה קורה, אילו התייחסה המדינה הצעירה אל אזרחיה הערבים מלכתחילה כאל שותפים מלאים והעניקה להם שוויון אמיתי (ולא רק פורמאלי)? מה היה קורה אילו החברה הישראלית היתה פותחת מלכתחילה את זרועותיה וקיבלה אותם כשווים?
אין לי ספק שהאזרחים הערבים היו מתבוללים במידה רבה בחברה הישראלית, תוך שמירה על זהותם הערבית. זה היה החלום שלי: שהאזרחים הערבים (תמיד סלדתי מן המושג ״ערביי ישראל״, כאילו היו רכוש המדינה) יהוו גשר בינינו לבין העולם הערבי, שליחינו לעולם הערבי ושליחי העולם הערבי בקרבנו.
זוהי שאלה של ״אילו״. בפועל היה הדבר בלתי־אפשרי. החברה היהודית המסתגרת אינה מסוגלת לקלוט את מי שאינם יהודים, והעולם הרוחני של מנהיגי התנועה הציונית לא אפשר קליטה כזאת(אף על פי שבנימין זאב הרצל דווקא חשב על כך). עצם הענקת האזרחות וזכות הבחירה לערבים היתה בבחינת נס. תמיד חשדתי בבן־גוריון שהסכים לכך רק מפני שהיה בטוח שניתן להכריח את נתיני ״הממשל הצבאי״ לספק למפא״י את הקולות החיוניים שהיו דרושים לה כדי להחזיק בשלטון. וכמובן - בחודשים הראשונים של המדינה נעץ העולם את מבטו בישראל, ובלי העמדת פנים של דמוקרטיה מלאה לא היתה המדינה מתקבלת למשפחת האומות.
במלאת עשור למדינה כבר התחיל הציבור הערבי להגיב על הגזרות שהפכו