האזרחים הערבים. ביקרתי הרבה בנצרת והיו לי שם ידידים. הוזמנתי לפגישות ״אל־ארד״ על תקן של ידיד ויועץ. האנשים רצו להקים מפלגת ערבית שתפעל בישראל ותיאבק למען שוויון האזרחים הערבים ועל זכויותיהם. הדיונים היו ארוכים ונוקבים. במהלכם הסתבר יותר ויותר שיש בעיה: ההכרה המפורשת במדינת ישראל. החברים ניסו להתחמק מנקודה זו. אמרתי להם שוב ושוב שאין כאן כל מקום להתחמקות: מי שרוצה לפעול בישראל ולזכות באהדת הציבור הישראלי שוחר השלום צריך להכיר חד־משמעית במדינת ישראל. הוויכוחים היו סוערים, ודעתי זו לא התקבלה.
התוצאות היו רעות. היה מנוי וגמור עם השלטונות שלא להכיר בשום גוף ערבי בעל צביון לאומי. כאשר ביקשו אנשי ״אל־ארד״ לרשום אותם כעמותה, נתקלו בסירוב. גם פנייה לבג״ץ לא הועילה. כשביקשו להוציא עיתון, הוא נאסר, וגם הפעם תמך בג״ץ בדיכוי. הקבוצה הוצאה אל מחוץ לחוק, מנהיגיה ״הוגלו״ על פי תקנות החירום הבריטיות למקומות מרוחקים בארץ, ושם ביקרתי אותם. הקבוצה חדלה מלהתקיים, ורק כמה מחסידיה הצעירים, שלא נמנו עם הגרעין, וביניהם ראשד חוסיין, שמרו על הגחלת.
התנועה הערבית היחידה שנסבלה במדינה בימים ההם היתה המפלגה הקומוניסטית. גם לכך היה רקע מעניין. התנועה הציונית נולדה כמעט באותו הזמן כמו התנועה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית, שמתוכה צמחה המפלגה הקומוניסטית הרוסית. יהודי צעיר ברוסיה הצארית, שמאס במשטר המדכא ושאף לחירות, יכול היה לבחור בין הקומוניזם, הציונות וה״בונד״, תנועה יהודית סוציאליסטית שביקשה לגאול את היהודים במקומות מושבם (בעיקר ברוסיה ובפולין, שהיתה אז חלק מרוסיה). היו משפחות שבהן שלושה אחים או אחיות בחרו כל אחד באידיאל שונה. התחרות העזה בין הקומוניסטים והציונים הולידה שנאה הדדית לוהטת. היא נמשכה בארץ, כאשר קמה כאן מפלגה קומוניסטית פלסטינית (פק״פ), שהיו בה חברים יהודים וערבים. השנאה גברה פי כמה כאשר מפלגה זו תמכה במרד הערבי נגד ה״יישוב״.
המצב השתנה, כמובן, כאשר פלשו הנאצים לברית המועצות, והקומוניסטים הפכו בן לילה לבעלי ברית. המפלגה הקומוניסטית המקומית, שנרדפה בכל ימי המנדט והתקיימה במחתרת, הפכה חוקית־למחצה, תחת שמות כיסוי שונים. אך רוב היישוב המשיך להתייחס אל הקומוניסטים בשנאה, מה גם שאלה המשיכו להתנגד בלהט לרעיון המדינה העברית. ואז, לפתע, קרה דבר מדהים: לקראת