למרות שהיה נמוך קומה, היא מרשים גם בהופעתו החיצונית: ראש גדול, עיניים פקחיות, שפם שחור, תנועות מהירות. באחד הראיונות האלה נכנס לחדר ילד כבן עשר, בנו אפרים. נכנסתי איתו לשיחה ושאלתי אותו מה ירצה לעשות כשיהיה גדול. הוא ענה בלי היסוס: ״או כדורגלן או חבר־כנסת״. רק אחת משתי השאיפות התגשמה ברבות הימים.
כמה מידידי נשבו בקסמו האינטלקטואלי של סנה והלכו אחריו גם כשהקים את ״סיעת השמאל״ וכתב ספר שבו מתח ביקורת קטלנית על הציונות. אך רק מעטים מהם הלכו אחריו כשהצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית. קסמו פג כאשר תמך במוסקבה גם כשנאסר שליח מפ״ם בפראג, מרדכי אורן, והואשם בריגול למען האימפריאליסטים והציונים. סנה המשיך להצדיק את סטאלין גם כשהתגלה כאנטישמי חולני והאשים את רופאיו היהודים ב״מזימה ציונית״ לרוצחו. כך איבד את שארית האהדה של הציבור הישראלי, אך לא רכש באמת את אמון הסובייטים. הבוסים במוסקבה העדיפו תמיד ביורוקרטים מפלגתיים אפורים וצייתנים. אדם מבריק ועצמאי כמו סנה, שהגיע למפלגה באיחור והצטיין בחוש הומור חד, עורר בהם חשד. הם נתנו לו כבוד, אך דאגו לכך שהשלטון האמיתי במפלגה הישראלית יישאר בידי אנשים לא כל־כך מבריקים ולא כל־כך עצמאיים, כמו שמואל מיקוניס ומאיר וילנר.
מדי פעם פגשתי את סנה. נתקלנו זה בזה בשגרירות הסובייטית ברמת גן בחגיגת יום השנה של מהפכת אוקטובר. באותם הימים סערה המדינה בגלל החלטתו של בן־גוריון למכור תת־מקלעים ״עוזי״ לצבא המערב גרמני החדש. סנה שאל אותי איך אני מעריך את דעת הקהל בעניין זה. השבתי שלדעתי רוב הקהל תומך בעסקה, ולו רק מתוך גאווה על כך שדווקא גרמנים סומכים על נשק ישראלי. הוא שלח אלי מבט ממזרי ואמר: ״תן לי את ׳קול ישראל׳ למשך חודש, ותראה מה תהיה דעת הקהל בישראל.״ זה היה קצת מפחיד.
חוש ההומור של סנה היה מן המפורסמות. כשעוד היה הרמ׳׳א (ראש המפקדה הארצית) של ״ההגנה״, ביקר פעם בקורס מפקדים. שאלו אותו אם הוא רוצה להיות מנהיג היישוב. הוא ענה בהלצה יהודית: שאלו עילוי אם הוא רוצה להיות רב. הוא השיב: ״אני יודע איך עושים את זה, אני יודע את המקורות, אני יודע לפסוק הלכה, אני יודע לערוך טקסים. רק דבר אחד אני לא יודע: איך עושים את זה מבלי לצחוק...״
ב־1965 נמאס לו במק״י. הוא פילג את המפלגה, ורוב החברים היהודים הלכו עמו. רק קומץ יהודים נשארו במפלגת הרוב, שנקראה מעתה רק״ח (רשימה