קומוניסטית חדשה). בראש הפלג הקטן שהמשיך להיקרא מק״י פנה סנה ימינה, ובמהירות רבה עברו דעותיו את כל הדרך בחזרה לנקודת המוצא שלו. שנותיו במפלגה הקומוניסטית לא גרמו לו לאמפתיה כלפי הערבים. הוא הביט אז לעבר מוסקבה, לא לעבר נצרת ואום־אל־פאחם. אני מאמין שלולא מת ב־1972, בגיל 63, היה מגיע בגלוי לעמדות לאומניות־ימניות. אבל על כך בהמשך.
״החזרה בתשובה״ של סנה גרמה סיפוק רב לאנשי הצמרת הציונית. הבן האובד חזר הביתה. הם סלחו לו את הסטייה הקלה של תריסר שנים, את תמיכתו בהוצאתם להורג של הקומוניסטים היהודים במזרח אירופה ועלילת הרופאים של סטאלין, וצירפו אותו לפנתיאון הציוני. כיום נקראים על שמו כיכרות ורחובות בכל רחבי הארץ. אילו היה חי, בוודאי היה צוחק.
בימי זוהרו, טבע בן־גוריון את הסיסמה: ״בלי חרות ובלי מק״י״. משה סנה משמאל ומנחם בגין מימין היו שנואים עליו במידה שווה.
לי היו יחסים טובים גם עם סנה וגם עם בגין. שניהם התייחסו בחיוב ל״העולם הזה״, העיתון האנטי־בן־גוריוני הקיצוני ביותר במדינה, והעניקו לי ברצון ראיונות. כמו סנה, גם בגין גר בדירה צנועה. היא שכנה בקומת הקרקע, לא הרחק מהיכל התרבות בתל אביב. דירה זו שימשה לו כמסתור בימים שבהם פיקד על אצ״ל, והוא נשאר בה גם כשהפך לאחד ממנהיגי המדינה.
כאשר עלה בגין מן המחתרת השיג הישג מרשים בבחירות לכנסת הראשונה. הישג זה הצטמק מאוד בבחירות לכנסת השנייה, כעבור שנתיים בלבד. ההלצה העממית אמרה: ״ב־1949 ניצח בבחירות מפני שגירש את האנגלים. ב־1951 הפסיד בבחירות מפני שגירש את האנגלים...״
כשהכרתי אותו, היה לו עדיין שפם גדול, ששיווה לו מראה מאיים כלשהו. כשהחליט סוף־סוף לגלחו, התגלו פנים שונות לגמרי. זה היה אחרי בחירות 1955, שבהן השתמשה תנועת החרות בשיירות של אופנועים שנסעו לפניו. קל היה לבן־גוריון לתאר אותו כמנהיג פאשיסטי, ובגין הפסיד(שוב) בבחירות.
בגין היה מודע, כמובן, להבדל העצום שבין תפיסותינו בתחומים רבים. אך הוא זכר לי את חסד נעורי, חברותי באצ״ל עוד לפני שהוא עצמו הגיע לארץ, והיה משוכנע שאינני יכול להיות בוגד. לכן הגן עלי באחד הרגעים הכי מסוכנים בחיי. כש״איסר הקטן״ רצה - כפי שכבר סיפרתי - להשליך אותי לכלא בלי משפט, בטענה שאני מרגל סובייטי, היה זה בגין שמנע זאת.
בעולמו הרוחני של בגין היתה קיימת מזיגה מוזרה של לאומנות קיצונית וליברליזם