אחרי ההזדעזעות הראשונה, החלטתי שיש לפרסם את הדברים, ויהי מה.
הצנזורה הצבאית היתה בימים ההם קשוחה וכול יכולה. לא היה שום סיכוי שתעביר, ולו מילה אחת מהדו״ח.
היה ברור לי שאם אפרסם את הדברים ב״העולם הזה״, השבועון ייסגר מיד, ולצמיתות. לשר הפנים היתה הסמכות לסגור כל עיתון, והצנזור הצבאי היה מוסמך לסגור כל עיתון זמנית. בימים ההם לא היה ניתן לסמוך גם על בית המשפט העליון. בענייני ביטחון היו השופטים עומדים דום ומצדיעים.
כינסתי את בכירי ״העולם הזה״ כדי לטכס עצה. הצטרפו אלינו גם כמה אנשים מבחוץ, שהיו שותפים למאמץ לגלות את הדברים. אחד מהם היה לטיף דורי, פעיל במחלקה הערבית של מפ״ם, יליד עיראק דובר ערבית, שהיה לו חלק בגביית העדויות בכפר.
החלטנו לפרסם את הדברים בחוברת מיוחדת, בלי קשר ישיר ל״העולם הזה״, וכמובן מבלי להגישה לצנזורה. היינו מוכנים להיעצר. היתה בעיה להשיג נייר, משימה קשה בימים ההם, אך אנשי מפ״ם הבטיחו לספק לנו כמות מתאימה, וגם לשלוח חברים של תנועת הנוער שלהם לחלוקת החוברות ברחוב. הכול היה מוכן, כאשר מפ״ם ביטלה לפתע את הסכמתה. איכשהו השגנו נייר ממקור אחר. באותה שעה ניסו הח״כים הקומוניסטים לפרסם את הדברים מעל דוכן הכנסת, אך גם דבריהם נאסרו לפרסום.
לא פעלנו במחתרת. הודעתי אישית לצנזור שאנחנו עומדים לפרסם את כל האמת ולקבל על עצמנו את האחריות.
הצנזור העביר, כמובן, את ההודעה לממונים עליו, ואז התרחש מהפך: במקום לחכות לגילויים שלנו, החליט בן־גוריון לפרסם את הדברים בעצמו. הוא הודיע על הטבח באופן דרמטי וקבע שהאשמים יועמדו לדין. כך יצא גם צדיק וגם חכם. זה היה קל, יחסית, מפני שאת הפשע ביצעו אנשי משמר הגבול, וניתן היה לטעון שצה״ל אינו אשם. בצעד חריג עמדה הכנסת דום לזכר הקורבנות.
מכיוון שכבר היינו מוכנים לפרסם חוברת מיוחדת, וגם היה לנו הנייר הדרוש, המשכנו בפעולה. לא היה עוד טעם בפרסום העובדות עצמן, שכבר נודעו בינתיים. לכן ליקטנו את דברי הגינוי שהופיעו בעיתונות ושיבצנו אותם בחוברת. היה שם שיר נזעם של נתן אלתרמן, דברים של עמוס קינן, מאמר שלי ועוד. בייחוד בלט סיפור של דן בן־אמוץ. הוא היה כל־כך מזועזע עד שרמז, בפעם הראשונה, שאינו צבר יליד הארץ, כפי שהעמיד פנים כל השנים.
את המשפט סיקרתי בעצמי. התגלתה בו תמונה מזעזעת של ״הבנאליות של הרוע״(מושג שטבעה חנה ארנדט אחרי משפט אייכמן). הרוצחים לא היו מפלצות.