לקח אותי לנשף הצדקה השנתי היוקרתי של העיתונות, שנערך במלון ״ואלדורף אסטוריה״ המפורסם בניו יורק. באולם המפואר התכנסה חברה נוצצת, שועי המדינה והשיתה, שישבו מסביב לשולחנות עגולים גדולים. כמו כולם לבשתי - זו הפעם הראשונה בחיי - חליפת טוקסידו, אותה השאיל לי מארחי.
אחרי הארוחה קמו כמעט כל באי הנשף לרקוד. מכיוון שלא הכרתי איש, וגם אינני רקדן נלהב, נשארתי יושב במקומי. כמוני נשאר ליד השולחן גבר זר, כבן 50, שהציג את עצמו כשגריר הרפובליקה העממית של רומניה. אמרתי שאני ישראלי, ונכנסנו לשיחה.
״אינני מבין אתכם, הישראלים,״ אמר מכרי החדש. ״היהודים היו תמיד עם חכם. איך הם הפכו לכל־כך טיפשים בישראל?״
״למה אתה מתכוון?״ שאלתי.
״אני מתכוון לזה שאינכם מסוגלים לעשות שלום עם הערבים. תלמדו מהדוסים. חרושצ׳וב החליט שהאינטרס הסובייטי מחייב את סיום המלחמה הקרה. האם הוא נשא נאום? פנה אל הנשיא אייזנהואר או לשר החוץ שלו, דאלאס? לא. הוא ידע שזה לא יניב שום פרי. במקום זה נקט עשרות ומאות יוזמות קטנות. לוחמי סטלינגרד הזמינו את ותיקי המלחמה האמריקאים לביקור. משלחת מסחרית סובייטית ביקרה ביפאן ואמרה שהגברת המסחר בין שתי המדינות יכולה להביא לשגשוג כלכלי לכולם. חברי משלחות נוער מארצות המערב התקבלו במוסקבה כמלכים. קונגרס מדעי התכנס כדי לדון בקרבה ההיסטורית בין רוסיה ואמריקה. כל שבוע הביא יוזמות חדשות, משרד החוץ האמריקאי הספיק בקושי להגיב עליהן, ולא נותר לו זמן לפתח יוזמות נגדיות משלו. כל יוזמה זכתה בכותרות בתקשורת, ולאט־לאט, בהדרגה, השתנה האקלים הפוליטי. וכאשר דעת הקהל משתנית, אין לממשלה ברירה אלא להשתנות גם כן. כדאי לכם ללמוד מזה איך עושים שלום.״
הדברים נחרתו בזיכרוני וציטטתי אותם הרבה פעמים.
באותו ביקור קיבלתי שיעור מעשי ראשון על כוחה של השדולה היהודית בארצות הברית. הורביץ סידר לי ריאיון באחת מתחנות הרדיו בניו יורק. יום לפני המועד שנקבע לריאיון טלפן אליו המפיק, וביקש ממנו להבהיר לי שאסור לי למתוח ביקורת על הממשלה. הוא לא התכוון לממשלת ארצות הברית, חלילה, אלא לממשלת ישראל. עוד לפני שהספקתי להגיב על כך, נמסר לי שהריאיון כולו בוטל. במקומי הוזמן השגריר העיראקי. לא היה אכפת להם שדיפלומט ערבי ימתח ביקורת על ישראל. זה הרי לא השפיע על אף אחד. אך היה אסור בהחלט להניח לישראלי לעשות זאת.