שיש לו חזות יהודית וקרא לחובש: ״קח אותו לשירותים ובדוק אם הוא נימול.״

האב ידע שגורלו נחרץ. הוא הלך עם החייל לשירותי התחנה ושלשל את מכנסיו. החייל הסתכל, אמר לו ללבוש את מכנסיו, הוביל אותו חזרה אל הקצין ואמר ״הכול בסדר.״ רק במאוחר תפס האב שאותו חייל לא ראה מעולם איבר נימול, ולא ידע כלל מה עליו לבדוק.

אין פלא שאיש שגדל על סיפורים כאלה חי את חייו בצל הטראומה של השואה. אצל לנצמן זה הגיע למשהו שדמה לאובססיה, וזו הניבה פרי ייחודי - את הסרט האריך־ארוך ״שואה״, יצירה קולנועית נפלאה.

הצד השני של אותו מטבע היה המשיכה המוזרה שהיתה לו כלפי גרמניה וגרמנים. דרכי הוא הכיר את אשתו השנייה, אנגליקה פון־שרובסדורף, אישה יפה, תמירה ומאוד גרמנייה, שכבר התפרסמה אז בזכות רומן פופולרי שכתבה, ראשון מרבים. (תואר האצולה בא לה מאביה, גרמני נוצרי, שהתגרש מאמה היהודייה עם עלות הנאצים לשלטון. אנגליקה ואמה מצאו מקלט בבולגריה.) באחד הימים ישבתי בחברתה של אנגליקה ב״פינק״ בירושלים, באר קטן ואינטימי שהיה חביב בשעתו על הקצינים הבריטים, ונשאר פופולרי בקרב הבוהמה המקומית. ביליתי שם הרבה ערבים. בימי משפט אייכמן השתכרתי שם כמעט מדי ערב. לפתע נפתחה דלת הבאר ונכנס קלוד לנצמן. המקום היה מלא עד אפס מקום, והזמנתי אותו לשולחן הקטן שלנו. כעבור כמה דקות, כאשר אנגליקה הלכה לשירותים, פנה אלי לנצמן בהתלהבות: ״איזו גרמנייה!״ כך התחילה אהבה גדולה. לא עבר זמן רב, והשניים נישאו. היא עברה לגור עם לנצמן בפאריס, אך כעבור כמה שנים הופיעה שוב בירושלים. ״לא יכולתי לסבול עוד,״ סיפרה לי. ״בכל ערב התארחו אצלנו אנשי רוח צרפתים ובילו את הזמן בוויכוחים. בהדרגה תפסתי שלא היה לוויכוחים אלה שום תוכן. הכול מילים, מילים, מילים. החלטתי לוותר על זה.״ היא קנתה בית יפהפה בשכונת אבו־טור, מול העיר העתיקה, כתבה רומנים, התיידדה עם יהודים וגם עם ערבים.

אחרי שראיתי את ״שואה״, פגשתי את לנצמן בכנסת. שיבחתי את הסרט, שבו הושקע מאמץ אדיר, אך באתי אליו בטענות על תיאור הפולנים בו. ״אתה מתאר את כולם כרשעים,״ התרסתי, ״אבל הרי היו הרבה מאוד פולנים שהצילו יהודים, תוך סיכון חייהם וחיי ילדיהם.״ זה הרגיז אותו מאוד, ומאז לא דיברנו עוד זה עם זה.

זה מזכיר לי: בביקורנו הראשון בפולין, ב־1990, הופתעו רחל ואני לשמוע ששלושה מיליון פולנים לא יהודים, רבים מהם חברי מחתרות אנטי־נאציות, נרצחו על ידי הגרמנים. עובדה זו כמעט איננה מוזכרת לעולם בישראל. כשחזרנו לארץ,

539