מסר לי אותו כדי שאעביר את הדברים לידיעתה של ממשלת ישראל, אז בהנהגת גולדה מאיר, שהתעלמה ממנו.
דולו גם עזר לא מעט לאייבי נתן בהרפתקאותיו במצרים. על כך בהמשך.
בכל פעם שהייתי בפאריס הזמין אותי רולו לדירתו ברובע סן־ז׳רמיין(״רובע הבית״ שלי), ושם דנו במצב, החלפנו מידע וחשבנו מה ניתן לעשות כדי לקדם את השלום. אחרי שיחה כזאת, שבה גיליתי לו את דעתי על בעיית הפליטים סלע המחלוקת העיקרית בימים ההם - הציע לי הצעה מפתה מאוד: לפרסם סדרת מאמרים על נושא זה ב״לה מונד״. קשה היה לתאר הזדמנות מושכת מזו.
ייתכן שהיתה לסדרה זו - ולמאמרים המקבילים שכתבתי ב״העולם הזה״ השפעה גדולה מכפי שנראה. עובדה היא שדור שלם של ״היסטוריונים חדשים״ חזר על הטיעון המרכזי שלי, וחיזק אותו באסמכתאות מדעיות. (איש מהם לא הזכיר אי־פעם את שמי. ובצדק, הרי לא הייתי אקדמאי...)
בסדרת המאמרים שלי מסרתי עדות, כעד ראייה להתהוות הבעיה. הפרכתי לגמרי את הטיעון המגוחך, שהיה אז אבן פינה לתעמולה הישראלית: שהערבים נטשו בתש״ח את עריהם וכפרים בהתנדבות, מפני שמנהיגי ערב קראו להם לעשות זאת, מתוך כוונה לפנות את השטח לצבאות הערביים, שאחרי ניצחונם היה התושבים אמורים לחזור הביתה. די בכמה דקות של מחשבה צלולה כדי להבין שזהו קשקוש. לא זו בלבד שמעולם לא נמצא תעתיק של שידור ברוח זו, אלא שהדברים עצמם נוגדים את השכל הישר. צבא מתקדם אינו מגרש אוכלוסייה אוהדת, להפך - הוא מעניין בהישארותה במקומה.
במקביל סתרתי גם את אבן־הפינה של התעמולה הערבית: שההנהגה הציונית פעלה מהרגע הראשון של המלחמה בכוונה נחושה לגרש את האוכלוסייה הערבית מהארץ.
המציאות, כתבתי, היתה הרבה יותר מורכבת. המלחמה עברה כמה וכמה שלבים, ובכל שלב השתנו הנסיבות, וממילא גם השיקולים לגבי האוכלוסייה הערבית. בתחילת המלחמה, כאשר תמיכת העולם (ובעיקר ארצות הברית) בתוכנית החלוקה עדיין לא היתה מובטחת, היו רבים בצמרת הדיפלומטית הישראלית דווקא מעוניינים להוכיח שהערבים יכולים לשבת בביטחה במדינה היהודית. אחר כך באו אירועי המלחמה, שגרמו לאוכלוסייה הערבית (ובכמה מקומות גם היהודית) לעשות מה שאזרחים עושים בכל מלחמה: בורחים מאזור הקרבות. רק בחלק האחרון של המלחמה, כאשר המדינה החדשה כבר השיגה עליונות צבאית, הופעלה מדיניות מודעת של טיהור אתני.