אבל בעיית הפליטים לא נוצרה רק כתוצאה מההחלטות שהתקבלו במהלך המלחמה, אלא גם - ובעיקר - כתוצאה מההחלטה הגורלית שהתקבלה מיד אחריה: לא להתיר לפליטים לחזור.

על פי העיקרון העברי העתיק של ״מודה ועוזב ירוחם״, הצעתי קודם כול להודות במה שקרה, לקבל אחריות ולהתנצל על מעשינו, ואחר כך לתקן מה שניתן לתיקון. חזרתי, למעשה, על הצעתי ב״מבצע ישמעאל״ עשר שנים לפני כן: לאפשר לכל פליט לבחור בין הישארות במקום מושבו וקבלת פיצויים לבין חזרה ארצה ושיקום. הצעתי שישראל תסכים מראש לקבל בחזרה מספר מסוים ומוסכם של פליטים, במכסה שנתית, בהתאם ליכולתה המעשית לקלוט אוכלוסייה זו, ותיישב אותם כפי שהיא מיישבת עולים חדשים.

אינני זוכר אם היו תגובות לסדרה זו, אך היא בוודאי העלתה את יוקרתי בחוגים בינלאומיים. ומה שהיה חשוב לי יותר: תודות לתפוצתו של ״לה מונד״ בחוגי הצמרת, היא הגיעה לכל הארצות הערביות. כך נודע שם שיש בישראל חוגים השואפים באמת לשלום, והמוכנים אף לגשת ברצינות לפתרון בעיה כאובה זו.

נדמה לי שהיה זה רולו שסידר לי גם פגישה עם השגריר ההודי בפאריס, ההיסטוריון פאניקאר, איש אמונו של ג׳אווהרלאל נהרו האגדתי. שיחה זו נחרתה בזיכרוני בעיקר הודות למשפט אחד שאמר לי ההודי החכם הזה: ״יהיו דרושות לכם 51 שנים כדי לעשות שלום. 25 שנים, כדי שיגדל דור חדש בארץ, שיהיה משוחרר מהתסביכים היהודיים המונעים את עשיית שלום. אבל זה לא מספיק, מפני שהמורים של דור זה יהיו עדיין נגועים. לכן דרושות עוד 25 שנים, כדי שיגדל דור שני שמוריו יהיו מהדור הראשון. אחרי זה תידרש שנה אחת לעשות שלום.״

פאניקאר, שלפני כהונתו בפאריס היה שגריר ארצו בקהיר, סיפר לי שנפגש מדי פעם באו״ם עם משה שרת, ושהציע לו לתווך בין מצרים לישראל. הוא היה מיודד עם עבד־אל־נאצר, ולדבריו הביא לשרת כמה מסרים של המנהיג המצרי על נכונותו לקיים פגישות עם נציגים ישראלים בכירים. כשפרסמתי את הדברים, הכחיש אותם שרת בשצף־קצף, וכדרכו הוסיף השמצות אישיות כלפי וכלפי ״העולם הזה״. הוא שיקר.

באחד הימים הפתיע אותי אריק דולו בהצעה מפתה אחרת. ״אחד מראשי השמאל המצרי, לוטפי אל־חולי, שוהה כעת בפאריס,״ אמר לי, ״מדוע שלא תיפגשו לשיחה פרטית?״

הסכמתי ברצון, וגם הפעם עמדתי על כך שהפגישה לא תיערך במחתרת. נפגשנו

544