התקשר איתי. עברו ימים ושבועות, ותימהוני גבר - עד שנפתרה החידה. באחד הימים ראיתי בקיוסק את הגיליון הראשון של ״ניו אאוטלוק״(״השקפה חדשה״). בראשו התנוססה רשימה מרשימה של חברי מערכת. שמי לא נכלל בה.
רק שנים אחדות לאחר מכן התברר שערב הופעת כתב העת החדש הגיע פלפן להסכם סודי עם שרת החוץ גולדה מאיר, לפיו היא תממן את כתב העת ואף תורה לשגרירויות ישראל בחו״ל להפיץ אותו. בתמורה לכך היתה לה ״בקשה צנועה״: למחוק רק שם אחד מרשימת חברי המערכת: אורי אבנרי.
מה גרם לה לגולדה, שונאת מובהקת של מחנה השלום על כל חלקיו, לממן ביטאון שהיה מוקדש כולו לענייני השלום? זה היה תכסיס מתוחכם. מול הביקורת הגוברת על מדיניות ישראל בחוגי השמאל העולמי, שתמך בעבר בישראל בכל לבו, הציג משרד החוץ את כוחות השלום הישראליים, כדי להגיד לעולם: אתם רואים? חלק גדול מדעת הקהל הישראלית פועל נגד מדיניות זו. אין צורך בביקורת מבחוץ.
כל זה התברר כאשר התפרסם שגולדה הפסיקה את תמיכת משרדה ב״ניו אאוטלוק״ בגלל מאמר על בעיית הפליטים, שלא מצא חן בעיניה.
נתקלתי בעצמי באותה שיטה. אבי פרימור, אז דיפלומט צעיר בשגרירות הישראלית בפאריס, בא אלי בהצעה מפתה: שאוציא לאור ביטאון ברוח השקפותי, ומשרד החוץ יממן אותו באופן דיסקרטי ואף יעזור להפיצו. לא היתה לי שום כוונה לשמש כעלה תאנה למדיניות שתיעבתי אותה. דחיתי את ההצעה בנימוס. פרימור עצמו עלה לימים בדרגה, הפך לשגריר ישראל בגרמניה, והתגלה בדיפלומט בלתי־שגרתי, במובן הטוב של המילה.
אפשר, כמובן, לטעון שכל פעולתנו למען השלום יכלה לשמש אליבי לממשלות ישראל. הפרסום שניתן לנו בחו״ל, הפרסים שקיבלנו, הטקסים שבהם השתתפנו, בוודאי עזרו להקהות את הביקורת על ישראל. חשבתי על כך לא פעם, ותמיד החלטתי שהמאבק שלנו למען השלום חשוב לאין ערוך יותר מתופעת הלוואי הזאת.
לניסיון שלי עם שמחה פלפן היה המשך. אחרי פרשת ״ניו אאוטלוק״ - כתב העת שהחרים אותי - נשארו היחסים בינינו קרירים, שלא לומר קפואים. עד שיום אחד התקשר וביקש במפתיע להיפגש באופן דחוף. הזמנתי אותו אלי הביתה. הוא סיפר שהוא יוזם את הקמתו של מוסד חדש, מכון לקידום השלום במזרח התיכון, שישפיע על דעת הקהל בארץ ובעולם. הוא היה בטוח שיוכל לאסוף בארצות הברית ובאירופה הרבה כסף למימון מוסד חשוב כזה. אבל כדי להגיע לכך, דרוש