והגה רעיונות חדשניים שהתנגשו לא פעם חזיתית עם הקונסנסוס הלאומי. כמוני היה היסטוריון חובב ואהב להשתמש במאמריו בדוגמאות היסטוריות.
אף שהיו הבדלים גדולים בין שני שבועוני החדשות (כפי ששנינו קראנו לשבועונים שלנו, גם זה בעקבות ״טיים״), היו ביניהם כמה קווי אופי דומים להפליא. ״דר שפיגל״ לחם בממשלת גרמניה המערבית באותה עקשנות שבה לחם ״העולם הזה״ בממשלת ישראל. קונראד אדנאואר, אבי המדינה, שנא את אוגשטיין כמו שבן־גוריון שנא אותי. בזמן שהונחו מטעני החבלה במערכת שלי והוגשו נגדי כתבי אישום, פרצה המשטרה הגרמנית למערכת ״דר שפיגל״ ואסרה את אוגשטיין.
״דר שפיגל״ ניהל מערכה קשה וממושכת נגד שר ההגנה הגרמני, פראנץ־יוזף שטראוס, פוליטיקאי מבוואריה שבדרום גרמניה, מנהיג ״האיחוד הנוצרי־סוציאלי״, מפלגת ימין שהיתה בעלת ברית ושותפה של מפלגת השלטון הנוצרית־דמוקרטית. ״העולם הזה״ ניהל מערכה קשה וממושכת נגד שמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, ואחר כך סגן שר הביטחון.
שטראוס ופרס היו שותפים קרובים. כאשר בא השר הגרמני לביקור בארץ, אירח אותו פרס וערך למענו מסיבת עיתונאים במלון ״השרון״ בהרצליה. לא הוזמנתי, אך באתי בכל זאת. כשהגיע תור השאלות והרמתי את ידי, התעלם ממני המנחה. קמתי וקראתי בגרמנית: ״האם אתה פוחד מהשאלות שלי, מר שטראוס?״ כל גרמני בן דורנו הבין את הרמז. את הקריאה הזאת הטיח גיאורגי דימיטרוב, אחד הנאשמים הקומוניסטים במשפט שריפת הרייכסטג בבית המשפט הנאצי, לעבר העד הרמן גרינג. (דימיטרוב, אגב, זוכה, להפתעת הכול. אפילו בית המשפט הנאצי לא יכול היה להרשיעו על סמך הראיות המגוחכות, ברובן מזויפות, שהוגשו נגדו.)
במשך השנים לא קרה כמעט שעיתון גרמני יזכיר אותי, מבלי להוסיף מיד שלמדתי בכיתה אחת עם רודולף אוגשטיין. זה היה קוריוז ששום עיתונאי לא יכול היה לדלג עליו.
אוגשטיין לא היה גבר יפה, ואף פזל קצת. דבקו בו כמה מן הבעיות שבהן לוקים לעתים אנשים שהצליחו יותר מדי בגיל צעיר מדי. הוא היה היפוכונדר מפורסם והתלונן תמיד על מחלות שונות. הוא שתה יותר מדי, וחיזר אחרי נשים רבות מדי. בסך הכול התחתן חמש פעמים. עם אשתו הראשונה, שהיתה מרשימה מאוד, התיידדתי בפאריס, והיא קנתה לי עניבה אלגנטית במיוחד. אחת מנשותיו האחרות באה לביקור בארץ, ו״רודי״ ביקש ממני לשכור בלש פרטי כדי לברר אם באה בחברת מאהב.
הוא ביקר לעתים קרובות את מדיניות ישראל, אך כמו מבקרים רבים אחרים -