באחד מביקורי בפאריס, ב־1957 או ב־1958, הפצירו בי עמוס קינן וחברתו, הסופרת כריסטיאן רושפור, להיפגש עם צעירה בשם ג׳ויס בלאו. קבעתי איתה פגישה במלון שבו גרתי, בקרבת האטואל.
שוחחנו על המאבק האלג׳ירי, וגיליתי לה, כמובן, את אהדתי העמוקה ללוחמי השחרור. היא הציעה לי להיפגש עם ידיד שלה, אדם בשם אנרי קוריאל. נפגשנו בקפה קטן באזור מונפרנאס. במבט ראשון נראה לי כמורה או פרופסור. מאחורי חזות אפורה זו הסתתר אדם בעל מוח חד כתער, מהפכן מלידה, הרפתקן נועז, הוגה דעות מקורי. צירוף נדיר. הוא היה מבוגר ממני ב־11 שנים.
מבין האישים שהכרתי בחיי, קוריאל היה אחד המרשימים ביותר. הוא היה יחיד במינו. הוא נולד במצרים למשפחה יהודית אמידה ממוצא איטלקי. כבר בנעוריו היה רגיש לעוני המחריד של המוני העם המצרי ותיעב את העילית המצרית המושחתת, קל והומר את האדונים הקולוניאליסטים הבריטים. חיפושיו האינטלקטואליים הובילו אותו לכתבי קארל מארכס, והוא הפך למארכסיסט. בעת מלחמת העולם השנייה הקים את המפלגה הקומוניסטית הראשונה במצרים. מסביבו התקבצה חבורה של חסידים, רובם יהודים, רובם מבתים עשירים. הם נשארו נאמנים לו כל חייו וגם אחרי מותו. ג׳ויס, הצעירה שבהם, היתה עוזרתו הנאמנה עד יומו האחרון.
משטר המלך פארוק השליך אותו לכלא כמה פעמים. הדברים הגיעו לשיאם כאשר הפגינו הקומוניסטים המצרים ב־1948 במרכז קהיר נגד שליחת הצבא המצרי לפלסטין. כך, אגב, עשו גם הקומוניסטים העיראקים בבגדאד. ברור שהצבעת ברית המועצות באו״ם בעד חלוקת ארץ ישראל השפיעה על החלטתם לנהוג כך.
ב־1950 גורש קוריאל ממצרים. כמו יהודים רבים באותה ארץ החזיק באזרחות זרה - איטלקית, במקרה שלו. הוא הגיע לרומא, ומשם לפאריס. שם הצטרפו אליו, בהדרגה, אנשי החוג שלו, שגורשו גם הם ממצרים. היו ביניהם כמה עשירים מופלגים, אנשי עסקים ששגשגו גם בצרפת.