עניין השלום הישראלי־ערבי בער בעצמותיו, והוא העמיד לרשותו את כל המשאבים של עירו, הנהנית מיוקרה כמעט ללא תחרות בגלל מכמני האמנות האצורים בה. ב־1958 החליט, בקשר הדוק עם ג׳ו גולן, לכנס בפירנצה קונגרס למען ״התרבות הים־תיכונית״, שמטרתו האמיתית היתה לעשות דבר שנראה אז כבלתי־אפשרי: להפגיש בגלוי אישים ערבים וישראלים. חזונו של לה־פירה וכישרונו המעשי של גולן חברו יחד כדי להשיג זאת. לוועידת פירנצה הראשונה באו יורש העצר המרוקאי, לימים המלך חסן השני, השגריר המצרי ברומא, אישים ערבים מכמה ארצות, עיתונאים בכירים מצרפת ומארצות אחרות, נציגי הכנסייה הקתולית. כל אלה ישבו ביחד עם אישים ישראלים, בשעה שכל מדינות ערב הקפידו על אי־הכרה בישראל ועל חרם כלכלי חמור.

זאת היתה יכולה להיות התחלה רבת סיכויים, אלמלא החליטה גולדה לחסל את התינוק הזה עוד בעריסתו. היא שלחה לוועידה את ראובן שילוח, האיש שהקים את השירותים החשאיים הישראליים. לא זו בלבד, אלא ששילוח עמד על כך שיקבלו אותו רשמית ב״ציד״ מטעם ישראל, מה שהיה מנוגד לחלוטין לרעיון הוועידה. הבקשה לא התקבלה, וכל הישראלים נטשו את הוועידה לאות מחאה.

בראובן שילוח נתקלתי שנים לפני כן, אם כי בעקיפין. ב־1952 בא אלי קלמן כ״ץ, אחיו של מפקד הפלוגה שלי באצ״ל, האדריכל אביאל כ״ץ. בפיו היה סיפור מרעיש. יהודי עיראקי בשם בן־אפרים הגיע לארץ וטען שהוא שליח של מחתרת עיראקית. לדבריו, ראשי המחתרת, קבוצה של גנרלים ומדינאים לאומנים, התרשמו עמוקות מפעולות המחתרת העברית בארץ לפני קום המדינה ומניצחון צה״ל על הצבאות הערביים שפעלו - לדעתם - בשליחות האימפריאליזם הבריטי. כמו כל העיראקים הלאומיים, שנאו ראשי המחתרת את הבריטים, ששלטו בעיראק באמצעות המלך וראש הממשלה הכול יכול, נורי סעיד.

במהלך מלחמת העולם השנייה חוללו עיראקים לאומנים מרד נגד הבריטים, שהיו השליטים בפועל במדינה. ראש הממשלה לשעבר, ראשיד עלי אל־כילאני, בסיוע של רוב הגנרלים בצבא, תפס את השלטון, גירש את המלך וניסה להתקשר עם גרמניה, על פי העיקרון העתיק ש״אויבו של אויבי הוא ידידי״. הבריטים כבשו את עיראק בחזרה באמצעות שני כוחות צבא, שאחד מהם יצא מארץ ישראל ונתמך על ידי ההנהגה הציונית. במבצע זה נהרג דוד רזיאל, מפקד אצ״ל, שיצא לעיראק בשליחות המודיעין הצבאי הבריטי. ערב כניסת הבריטים לבגדאד התחולל שם פוגרום ביהודים. הגרסה הרשמית היתה שהמורדים הפרו־גרמנים הם שערכו את הפוגרום. אבל ידידי עיצאם סרטאווי, פליט פלסטיני שגדל בעיראק, טען שערך

562