למותו רגע של מגע ממשי התענינו אבות הציונות אך במעט בתנאים הגיאו-פוליטיים של אותו חלק-עולם בו רצו להקים את ״מקלטם הבטוח״.
עובדה זו מוזרה למראית-עין, אולם מובנת היא למדי כשלוקחים בחשבון את מהותה של התנועה הציונית, שלא היתה תנועת-שחרור של אומה היושבת על אדמתה, כי מם התמזגות של שתי תנועות שונות לחלוטין - תנועת ההגירה היהודית, שנוצרה עקב התגברות האנטישמיות באירופה, ותנועה תרבותית דתית-רומנטית, שחלמה על רסטוראציה של ארץ-הקודש וערי-הקודש. הציונים מהסוג הראשון - והרצל בראשם - היו שקועים עד מעל לראשם במציאות הפזורה היהודית. הציונים מהסוג השני התענינו בעיקר בעולם האגדה.
על רקע זה נוצרו כל ה״פתרונות״ שהומצאו במאוחר כדי להתאים את ״הענין הערבי״ לאידיאולוגיה הציונית. הרצל עצמו לא שמע, כנראה, מעולם על קיומה של התנועה הלאומית הערבית, אף כי זו גולדה עוד שבעים שנה לפגי שכתב את ״מדינת היהודים״. תכניתו לא התבססה על כל חישוב גיאו-פוליטי שהוא, אלא על האמונה הנאיבית במקצת שמדינות אירופה תתנה ״צ'רטר״ ציוני כדי לפתור את בעית ההגירה היהודית. בספרו האופיני ביותר - ״אלט-נוילנד״ - מופיע רק ערבי בודד כקישוט נאה לבמה הציונית.
אם אפשר להסביר את בורותו של הרצל בבעיה הערבית על-ידי ריחוקו הגיאוגרפי וחולשת הלאומיות הערבית בימיו, הרי אין למצוא צידוק זה לז'בוטינסקי. מנהיג ציוני זה גיבש את תורתו אחרי ימי ״אל-פתאת״, אחרי המרידה הערבית, אחרי הקמת מדינות ערביות בכל רחבי המרחב השמי. למרות זאת בחר במדיניות של בת-היענה האגדתית - הוא התעלם מעצם קיום הבעיה. הוא הכחיש את קיומה של תנועה לאומית ערבית. הוא הכחיש את התענינותו של הארצות הערביות בגורלה של ארץ-ישראל. הוא תבע לדכא את ההתנגדות הערבית בארץ בכוח הנשק, וציטט לעתים תכופות את דוגמת הכיבוש המזוין של אמריקה הצפונית מידי האינדיאנים.
מנהיגי התנועה הציונית-סוציאליסטית, מאנשי העליה השניה, מצאו להם דרך נוחה יותר ל״חסול״ הבעיה הערבית. בעזרת האידיאולוגיה המארכסיסטית גילו את התרופה: ברית עמלים יהודית-ערבית. כתמיד כן גם עתה השתדלו להכניס את המציאות החיה למיטת-הסדום של