שנים, של תנועה לאומית ערבית, והיא מעיקרה תופעה בריאה, טבעית וחיובית.
אם אפשר לקבוע לתנועה היסטורית תאריך לידה, יהיה תאריך היווצרה של תנועה זאת 27 במאי 1832, עת נכנע מבצר עכו ואיפשר כיבוש סוריה בידי צבאותיו של איברהים באשא, בנו המאומץ של מחמד עלי. שליט מצרים באותם הימים. אף כי יליד תראקיה היה איברהים באשא מבשר הלאומיות הערבית החדשה, שחלם על איחוד המרחב השמי ועל הקמת אימפריה ערבית גדולה. רעיונותיו רחבי-החזון המשיכו להשתרש גם אחרי שנכשל ע״י תככי בריטניה. בינואר 1847 נוסדה בבירות ״החברה לאמנות ולמדע״ - הנסיון ההכרתי הראשון להחיות מחדש את התרבות הערבית. ב-1857 באה במקומה תנועה לאומית ועל-דתית - ״האגודה המדעית הסורית״ (אל-ג'מעיה אל-עלמייה אל-סוריה).
ב-1875 הקימו חמשה ערבים צעירים בבירות את המחתרת הערבית המהפכנית הראשונה, שדרשה בכרוזיה לפרוק את עול התורכים ולכונן סוריה עצמאית, אשר תכלול את הלבנון ואת ארץ-ישראל. ב-1912 נוצרה בקהיר ״מפלגת הדיצנטרליזציה העותומנית״ (חיזב אל-למרכזיה אל-אידריה אל-עותמני) שדרשה ממשל עצמי לארצות הערביות. לפניה נוצרו שני ארגוני-מחתרת - ״אל-קאחטאניה״, שדרשה לכונן ממלכה ערבית נפרדת בתחומי האימפריה העותומנית, ואגודת ״ערב הצעירה״ (אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פתאת), אשר רבים מבין חבריה נתלו בימי המלהמה ע״י ג'מל פחה. בשנת 1912 נתכנס בפאריס הקונגרס הערבי, ביזמת אנשי ״אל-פתאת״. בראשית שנת 1914 יסד הקצין הצעיר והנועז עזיז עלי אל-מצרי את ארגון-המחתרת של קצינים ערביים בצבא העותומני שנקרא בשם ״הברית״ (אל-עהד).
סקירה קצרה זו דיה להוכיח כי הלאומיות הערבית לא נוצרה באופן מלאכותי ע״י סוכני האינטליג'נס הבריטי, אלא היתה תנועה שהתפתחה באטיות אך בבטחון בדרך הרגילה - מן היסודות התרבותיים הראשונים, לפני מאה שנים בדיוק, ועד למרד הגלוי של השריף ממכה, בימי מלחמת העולם הראשונה.
האידיאולוגים הציוניים, אשר החזיון הבלתי צפוי של תנועה לאומית ערבית לא התאים לחשבונם הערוך מראש, ניסו לטעון שכל התנועה הזאת אינה אלא יצירת מעמד דקיק של אפנדים פיאודליים.